תצלום מכונן: "היטל מורכב מס.1, כיכר השבת" - יגאל פליקס

[יצירה זו והטקסט המובא כאן הוצגו במסגרת התערוכה "תצלומים מכוננים"]

זהו התצלום הדיגיטלי הראשון שיצרתי, לא בגלל שסרקתי את סרט הצילום, אלא, שללא עבודת מחשב הוא לא היה יכול להיות קיים.

היטל מורכב מס.1 - כיכר השבת, ירושלים, 2003 © יגאל פליקס

מלבד העובדה שאנחנו יכולים לראות שיש אנשים רבים אשר חוצים את הצומת בזמן שרבים אחרים ממתינים שהרמזור יתחלף, כלומר, יש כאן הפרעה בכך שמשך הזמן שמתואר לא רציף, אנחנו גם מסתכלים על המקום משלוש נקודות מבט שונות: את הנוף הרחוק צילמתי מהגג שבקומה שישית, את מעברי החצייה צילמתי מקומה רביעית, ואת חזית הבניין מקומה שלישית. במילים אחרות, כדי שיהיה אפשרי לחוות את המרחב כפי שהוא נראה בתמונה, במציאות נדרש ממני זמן אמיתי בו הייתי צריך לעבור מנקודת מבט אחת לאחרת. בנוסף, יש כאן הצטלבות בין שני קווי ראיה: חזית הבניין, על אף שהיא גבוהה ממעברי החצייה, היא מצולמת מנקודת מבט נמוכה מזו שצופה כלפי מטה אל האנשים. כלומר, אנו צופים כאן בתצלום שמאפשר לנו לחוות את ממד הזמן והמרחב באופן שונה לחלוטין מצילום רגיל. יחד עם זאת, למרות העיוות, המראה נאמן למציאות, במובן, שהוא באמת מראה את המהלך האמיתי שלי ביחס אליה. הוא מתאר חווית זמן ומרחב סובייקטיבית שהתקיימה באופן מוחשי במציאות הממשית.

לא תכננתי את המראה הזה, גיליתי אותו במקרה. יום קודם לכן צילמתי את מעברי החצייה מגג הבניין. אחרי שהדפסתי את התמונה נתתי את הדעת על כך שאפשר לראות קצת מהבנק. תהיתי מה יקרה אם הבניין היה צומח לגובה. ביום למחרת חזרתי לצלם את הפנורמה ועליתי אל גג הבניין, אבל מיד תפסתי שמשם לא אוכל לספר את המקום מבחינת המרכיבים שבעיניי נתפסו כמהותיים לו. מצד אחד הייתי רחוק מדי מהאנשים והיה קשה לחוש בהם, ומצד שני הייתי גבוה מדי ביחס לחזית הבניין ולא יכולתי לראות את המתרחש בו כמו שצריך. לכן, בהחלטה ספונטנית צילמתי מקומות שונות. בזמן שעבדתי על חיבור חלקי התמונה שמתי לב לדבר מעניין, שהתצלום ממשיך להתפתח. כלומר, ישנו הפיתוח הראשון במובן של פיתוח הסרטים, וכאן התמונה המשיכה בתהליך התהוות על פני משך זמן נוסף שערך למעלה ממאה שעות, עד שהגיעה לצורתה הנוכחית, כזו שהולמת את אשר חוויתי לנוכח המקום בו שהיתי.

את התצלום הזה יצרתי כשהייתי סטודנט. באותו הזמן, המניפולציות הדיגיטליות על הצילום עוד לא היו כל-כך נפוצות, בטח כשהיה מדובר בצילום שמלכתחילה יש לו כוונות תיעודיות. בדרך מקרה, התצלום הזה גילה לי אפשרות לתיאור של חוויית מפגש עם מציאות כפונקציה של זמן ומרחב. זו תמונה שלפני המחשב אולי היה אפשר לחוש אותה רק בדמיון.

תצלום זה פתח בפני נתיב לחקירה שנמשכה למעלה מעשר שנים בהן יצרתי מספר גופי עבודה רחבי היקף ובדקתי כיצד ניתן לעבוד עם ממד הזמן והמרחב, צבע ושחור-לבן, פוקוס, פרספקטיבה ותלת ממד, מתוך רצון לגלות אפשרויות לתצלומים שבו זמנית, גם משמרים ומספרים את הערכים התיעודיים והתרבותיים, וגם נותנים ביטוי לערכים החיוניים לי שהם חוויות ממפגשים ספונטניים לנוכח מציאות שפוגשת אותי.

אהבתם את הפוסט - שתפו