[יצירה זו והטקסט המובא כאן הוצגו במסגרת התערוכה "תצלומים מכוננים"]
לאורך השנים, ניצבו סוגיות שונות הקשורות לזהותי במרכז יצירתי. במהלך הזמן הזה, התבטאו צדדי השונים ברבדיה המגוונים של היצירה. בסדרת הצילומים הראשונה שצילמתי – סדרת "החיילים" – הבאתי בפני הצופים את הערך המוסף של גבריות וישראליות באמצעות מדי הצבא. האור ההומוארוטי שצובע את כל יצירותיי משקף את הפן הזה באישיותי. סדרת "הנערים", שצולמה בנופי עיירות הפיתוח, משקפת את ילדותי. כמי שגדל בקרית גת בשנות השבעים, התוודעתי הן למתח העדתי, שלו נתתי ביטוי מאוחר יותר, הן למתח בין מרכז לפריפריה, שמשתקף בצורה מובהקת בסדרה שפרסמתי במגזין האופנה הבינלאומי "ווג לגברים".
ייתכן שאני עושה מחוות מתחום תולדות האמנות מכיוון שאני אמן, ואולי מפני שאני יהודי נתתי ביטוי גם לפן הזה באישיותי, כפי שעשיתי, למשל, בסדרת "סיפורי התנ"ך". היופי שבאמנות הוא שהיא מרובדת ורבת פנים ואין רובד אחד משתלט על כל האחרים. כזו היא גם אישיותי. הדימוי, כמוני,יכול לספר בו בזמן יותר מסיפור אחד.
התמונה הבשורה היא חלק מסדרת "הכפר", שהצגתי בשנת 2012 בתערוכה שנפתחה באותה העת בניו יורק, בפריז ובתל אביב. הכפר שהופיע בסדרה היה דימוי של מדינת ישראל – כפר קטן שבו, על אף שהאנשים יפים, השדות ירוקים, העצים עמוסי פרי והשמש בוהקת, רוחשים מתחת לפני השטח רגעים של חרדה. בחלק מהתמונות שבסדרה טמנתי מוטיבים מטרגדיות יווניות. מנגד, תמונה זו שלפניכם מתכתבת באופן ישיר עם הציור הבשורה של לאונרדו דה וינצ'י. בציורו הוא תיאר את הרגע שבו המלאך מודיע למריה שמבטנה יצא ישו לעולם. ביצירתי התכתבתי עם זו של לאונרדו, כדי להדגיש את מעגל החיים בכלל ואת זה שבארץ בפרט: הרגע שבו נוצרים החיים הוא גם הרגע שבו מתחיל לתקתק השעון המבשר את התקרבותו של המוות הבלתי נמנע. העקדה – מרגיש כל הורה ישראלי שמתבשר על הולדת ילדו – היא נרטיב מרכזי בזהות הישראלית, שהרי אותו הילד יישלח מקץ שמונה־עשרה שנים לשרת בצבא. החרדה היא מרכיב דומיננטי בזהות הישראלית, ונוכחותה באה לידי ביטוי ברבות מעבודותיי, ובראשן בסעודה האחרונה (1999), שגם היא מתכתבת עם יצירתו של לאונרדו.
סגנון הצילום שלי הוא צילום מבויים. בעבודותיי אני מייצר מציאות מובנית, מלאכותית ומבוימת, אך זהו בִּדיון שיש בו כדי להצביע על אמת רחבה. תצלומי הצבע שלי, המצולמים תוך הקפדה גבוהה על איכויות הצילום והתאורה, נראים לעיתים כאילו נעשו בפשטות וללא כל מאמץ, אולם מאחורי כל דימוי יש מערך שלם של תחקיר ויזואלי וטקסטואלי, ובהמשך, גם עבודת הפקה מורכבת הכוללת חודשים ארוכים של מחקר, בחירת לוקיישנים, ליהוק דמויות, בניית סט, עיצוב תאורה, צילומי הכנה להעמדה ולבניית קומפוזיציה ואיפור ובימוי מורכבים. אחרי תחקיר מדוקדק, ראיונות שערכתי עם קצינות נפגעים וקריאת חומרי רקע, ניגשתי להפקת התמונה. את המצולמים ליהקתי מתוך גלריית החברים שבדף הפייסבוק שלי. לגילום דמות האם חיפשתי אישה לבנת שיער שנראית חזקה. על הסט הדרכתי אותה שלא תיראה מופתעת כאשר תפגוש בפתח הדלת את הבשורה האיומה. "מרגע שהבן התגייס, לכאורה, הדמויות האלה סבבו אותך בדמיונך כל הזמן", אמרתי לה. היא ציפתה להם, חשבתי, ועם זאת, הם יצורים פרי רוחה – לא אנשים בשר ודם – ולכן היא צריכה להביט דרכם. ברגע המפגש עם הבשורה, כל שיערה הלבין, כאילו ברגע אחד, חשבתי. היא תישבר בחושך, בבית, אחרי שמביאי הבשורה יעזבו.
החיילת, שהייתה עדיין נערה בת שבע־עשרה שטרם התגייסה, תודרכה רק לטפוח לאם על הכתף בעדינות ולנסות לחלץ אותה מהקיפאון שבו הייתה נתונה. הראיתי לה את אצבעות המלאך כפי שצייר אותן לאונרדו, ובעזרת איפור ותנוחה דומה ניסינו לדמות את השבריריות שלהן. השחקן הניצב מאחוריה ומגלם קצין חווה אובדן אמיתי בעבר, ועיניו דמעו בצורה אותנטית בסיטואציה, וכך נקלטו במצלמה. זה לא איפור.
מיום שהוצגה התמונה לראשונה היא הרעידה לבבות. הופתעתי מאוד מכך שרגע שבעצם לא צולם מעולם (הרי צלמי עיתונות אף פעם אינם נוכחים ברגע שבו בשורת האיוב נמסרת למשפחה) חרוט עמוק כל כך בתודעה הישראלית. מבחינתי, במובן מסוים, סגרה התמונה מעגל: החיילים שצילמתי בזמנו ושמזוהים איתי כל כך היו ביטוי של גבריות ונעורים. בתמונה זו, שצולמה שנים מאוחר יותר, מעמדה בוגרת שבה מצאתי את עצמי כהורה לילדים, עסקתי שוב בדמות החייל, אך מנקודת מבט שונה. ישו, שביקר אצלי בסעודה האחרונה, התחבר עם העקדה, שתיארתי בסדרת "סיפורי התנ"ך" ואף קודם לכן, בסדרת "נערים".
הסופר עמוס עוז האיר נקודה מעניינת ביצירתו אותו הים (בהתייחס לתפיסת המוות כפי שמופיעה בספר איוב – "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב..."). "אחרי מותנו", הוא כותב, "לא נירקב באדמה וגם לא נלך לעולם הבא, אלא נשוב חזרה אל רחם אמנו. איזה פלא!" והבן שבשיר אומר לאביו: "בטנה מחכה לי. יצאתי. אשוב. הצלב שבדרך פחות חשוב".
אהבתם את הפוסט - שתפו