[יצירה זו והטקסט המובא כאן הוצגו במסגרת התערוכה "תצלומים מכוננים"]
[בתמונה: מצבתו של ממציא הצילום וויליאם הנרי פוקס טאלבוט]
אבא-אבן
לא כל סוף הוא התחלה חדשה, אבל בסיפור הזה התחלות וסופים מתחככים אלו באלו:
באחד מימי הסתיו של שנת 2010 הגעתי ברכבת הנוסעת מלונדון לבאת׳ לכפר הקטן לייקוק שבדרום אנגליה. הייתה זו שעת ערב, השמש בדמדומיה נטתה לשקוע, צללי הערב התארכו ואיימו לבלוע את כל אשר נקרה בדרכם, ואני שמתי פעמי אל בית הקברות בפאתי הכפר. בעודי ניצב מול מצבת הקבר של אביו מולידו של הצילום, יכולתי לקרוא אך בקושי, באור אחרון וקלוש של סוף היום, את האפיטף, את הכיתוב על מצבת האבן: ״לזכרו של וויליאם הנרי פוקס טלבוט...בן יחיד ל...נולד בשנת 1800...מת בשנת 1877...״.
שנת 1800, סופה של מאה אחת ותחילתה של הבאה אחריה, שלהי המאה ה-18 מתחלפים בניצני המאה ה-19. בשנה זו מגיח לאוויר העולם התינוק וויליאם הנרי ונושם את נשימתו הראשונה. באותה שנה, כשוויליאם הנרי בן חצי שנה בלבד, מת אביו ומחזיר את נשמתו לבורא.
שנת 1877, גם טלבוט הולך בדרך כל בשר ונאסף אל אבותיו. המילים לזכרו נחרטות על לוח של אבן. זוהי ברית מחודשת בין האב לבן, ברית-מילה. הציוויליזציה התחילה, אמר פרויד, ברגע שאדם כועס הביע את עצמו במילה במקום באבן.
כשסיימתי את מלאכת הצילום, אחרי שהקפתי את מצבת האבן אי-אלו פעמים, ירד כבר הלילה, והייתי כמגשש בחשכת בית הקברות. הרציפות בזמן היא כמו טיול לילי שבו אנחנו מתקדמים מבלי לדעת לאן. על סף הלילה מתחיל חלום הזמן.
בחצות הלילה קמים מרבצם רוחות הרפאים והשדים, כישוף החצות מחזיר לנו את הקסם שאבד ביום. בעיוורון הלילי נפקחות עיני הדמיון, עכשיו אני יכול להיזכר במה שחסר. כדי לחשוב על משהו בכלל, חייבים לחשוב על מה שכבר איננו.
בחודש הראשון לשנת 2017 נפטר אבי, משה גרשוני. את אפרו פיזרנו בגן רש״ל, המקום בו גדל כילד, בשדות המקיפים את בית ילדותו, בין זרדים ואבנים.
אהבתם את הפוסט - שתפו