[היצירות והטקסט המובאים כאן הוצגו במסגרת התערוכה "תצלומים מכוננים"]
התרגיל להסתכל אחורה ולהצביע על רגע של שינוי בעבודה של עצמך זה תרגיל שעל פניו נראה קל, מפני שאת כבר אחרי השינוי, זה להתבונן בדבר מה בדיעבד. אבל התמונות שאני מציגה כאן הן עבודות שאיכשהו ידעתי כבר בזמן שלקחתי אותן שמשהו השתנה, כלומר, לא בדיעבד, אלא במקביל לפעולה. הבנתי את זה ברגע שסובבתי את המצלמה מאופקי לאנכי, ואף על פי שזה "רק" סיבוב של המצלמה, שורה של דברים נובעים מכך באופן כמעט אוטומטי. ולכן נראה לי שיש כאן שינוי בשני שלבים.
אני מצלמת ועוסקת בנוף ובמרחב כבר שני עשורים, צילום נוף הוא בדרך כלל צילום אופקי, ואני הייתי קנאית לזה שכך עושים את זה. כך צילמתי כל השנים צילום רווי פרטים, צבע, ועומק שדה רחב, הכל כדי לתת את התחושה שכל הפרטים בפריים בעלי אותה חשיבות: האבנים, האנשים, הבניינים, הים, האופק והשמיים. בתמונה חנה סנש מ 2015 הגעתי לבניין הסגול עם הבריכה הריקה, והיד מיד עשתה תנועה אחרת, הבניין, החלונות, המרפסת, עם העמודים, וכמובן הכיסא "כתר" בבריכה הכחולה.
שלוש שנים מאוחר יותר, בעבודה הדר 2018 כבר חיפשתי את ההשטחה במקום עצמו. עומק השדה שתמיד חיפשתי ויצרתי בצילומים השתנה כאן, הזוית וההשטחה של הצילום יוצרים מעין קולאז', שבו העין לא מבחינה מה שייך למה במציאות ובצילום.
מה הקשר בין סיבוב המצלמה מאופקי לאנכי בצילום הראשון למעין קולאז' בשני? האם השינוי היה מיקרי? האם הבניין המסויים הזה, בגלל הצורה שלו, ביקש שאצלם אותו באופן אנכי ולא אופקי? אולי זה לא הבניין אלא פורמט הטלפונים שביד שלנו כל הזמן, שהאופן שאנחנו אוחזים בהם ומצלמים איתם שינו את צורת הצילום? ומה הקשר בין שני ההסברים האלו, האם הם סותרים או שני היבטים של אותו הדבר עצמו?
אני לא בטוחה שיש לי הסבר לפעולה, בטח לא בפעם הראשונה ה"מקרית". לא הסבר מלא, זה בטוח. אבל המקרה השני כבר הרבה פחות מקרי, גם את זה ידעתי תוך כדי שלקחתי את הצילום. זה השני כבר קשור, כך נדמה לי, למשחק שמטרתו מימוש אפשרויות שגלומות בזווית האנכית של הצילום, באופן שבו, שוב, אבל בצורה אחרת הפעם, האובייקט וצורת הטיפול הצילומי בו עומדים בקשר הדוק, הפעם באפשרויות ההשטחה שיש בצילום של רבדים במציאות שיש להם עומק.
לאתר של אורית סימן-טוב: http://www.oritsimantov.com/
אהבתם את הפוסט - שתפו