[היצירות והטקסט המובאים כאן הוצגו במסגרת התערוכה "תצלומים מכוננים"]
כל תמונת פורטרט עוסקת בחיים ובמוות. כל צילום דיוקן הוא ניסיון לנצח את המוות. להנציח, להעניק חיי נצח לרגע שהיה במציאות. כאלה הן שלוש תמונות מכוננות בחיי.
ראשונה : שלוש אחיות, התמונה הפותחת את התערוכה ״משפחה אחת״ (הוצגה במוזיאון תל אביב 2007 ובמוזיאונים וגלריות בחו״ל (2008 - 2016)
צילום שלוש האחיות מייצג את נצחון החיים, ובה בעת מנכיח את ההיעדר, את בני המשפחה המתים שנותרו ״שם״.
התמונה השניה: גילי פתיר אפריל 1992, מתוך התערוכה ״היופי ניתק את עצמו״ בה תיעדתי את מחלתה של גילי לאורך ארבע שנים, עד מותה.
(הוצגה במוזיאון רמת גן 2001)
התמונה השלישית : בני ואסף אמדורסקי 1993, היא תמונה יחידנית, פרטית. בני, שימיו היו ספורים, התייצב בסטודיו לצילום פרידה מבנו.
(מתוך הספר ״פורטרט ישראלי״ חרגול-עם עובד 2006).
שלוש אחיות 1992 תל אביב
אמי, רבקה, ואחיותיה לאה ואסתר. על זרועותיהן חקוקים מספרים בסדר עוקב.
A-7762, A-7761, A-7760
כך, בסדר הזה, הן עמדו באביב 1944 בתור לקעקוע באושוויץ.
התמונה שניבטה אלי מפריזמת המצלמה, בזמן ששלוש האחיות ניצבו מולי בסלון בית הורי, בחורף 92, הייתה אייקונית. הבנתי זאת מיד, עוד לפני פיתוח הסרטים. הדימוי שנשקף מהזכוכית הציג משהו הרבה יותר גדול מהמקרה הפרטי שלהן.
במובן ההיסטורי, המספרים העוקבים הצרובים על ידיהן של אמי ודודותיי, מהווים עדות מובהקת לשיטתיות של מנגנון הדה-הומניזציה הנאצי שפעל ב-1944 באירופה. למחוק את שמם ואת זהותם של בני אדם, לצרוב בבשרם מספר ולהפוך אותם ליחידות עבודה עד מוות, בשירות גרמניה הנאצית.
במובן האנושי, הדימוי מייצג ניצחון. באביב 1944, כשעמדו בתור לקעקוע, כבר ידעו שלוש האחיות, שהוריהן והאחים הצעירים, מהם הופרדו בחטף יום קודם, הובלו ישירות לתאי הגז. הן היו צעירות מבוהלות מהונגריה, בנות עשרה, שלא ידעו אם יראו את אור המחר. והנה, כמעט יובל שנים אחרי, הן עומדות לצילום משותף בתל אביב. שלוש נשים מבוגרות, שהקימו מחדש, נגד כל הסיכויים, שושלת משפחתית, והן סבתות לנכדים ולנינים, אימהות גדולות לשבט ענק.
בכל הזדמנות, חזרו אמי ואחיותיה על סיפוריהן, כיצד הצילו זו את זו במהלך שהותן באושוויץ. קשר החיים והמוות הזה המשיך להתקיים ביניהן גם אחרי שעלו לארץ. הלכידות המשפחתית היתה בעיני האחיות – ערך מקודש. ערך עליון, מעל כל חילוקי דעות אידיאולוגיות, תפיסת עולם, או דת. הקשר המשפחתי היה הדוק וספוג תחושות של צורך הישרדותי. קשר, שנבע באופן טבעי, מהצורך של האחיות לקיים שבועה שהן נשבעו זו לזו – להיפגש אחרי המלחמה ולהקים את ביתם, שוב, קרובות זו לזו.
הדימוי שלוש אחיות איננו ״צילום שואה״ אלא ייצוג ויזואלי של נקודת האפס בקיצור תולדות הדורות הבאים שנולדו בישראל, אחרי השואה. זוהי נקודת המוצא לסדרת הצילומים רחבת היריעה: ״משפחה אחת״, בה תיעדתי את השבט המשפחתי לאורך 15 שנים.
המניע המרכזי ביצירת הסדרה ״משפחה אחת״ היה הצורך העז לבחון, כיצד היסטוריה זהה וסיפור חיים דומה, זוכים באינטרפרטציה שונה, ובתפיסות עולם הפוכות לגמרי, אצל בני הדור השני והשלישי. תיעוד קרובי המשפחה שלי, לקח אותי למסעות ארוכים, לאורכה ולרוחבה של הארץ ומחוצה לה. חציתי גבולות אידיאולוגיים ונפשיים. נעתי בין קיבוצי השומר הצעיר בצפון, להתנחלויות ביהודה ושומרון. בין סוסיא שבדרום הר חברון – לסביון, בין תל אביב למירון, בין בני-ברק לרמת הגולן, בין פתח-תקוה לקיסריה, בין ירושלים לקופנהגן. המסע שלי עבר מה"שמאל" ל"ימין", ממחוזות חרדים קיצוניים לבתי אתאיסטים ואפיקורוסים גמורים. ככל שהתקדמתי במהלך התיעוד, התחדדה הבנתי שבני הדור השני והשלישי של משפחתי, מייצגים באופן מופלא את הקצוות של החברה הישראלית. כל המנעד החברתי, במשפחה אחת.
האם זהו קשר של ניגודים ושל קרעים משפחתיים – או קשר משלים על רצף היסטורי ותרבותי? האם נכון בכלל לחפש קשר כלשהו או שמא הדחף לחיפוש הזה הוא, למעשה, שריד של הצורך של הדור הקודם, לשמר בכל מחיר את המשפחתיות כמקור של כוח הישרדות.
גילי פתיר, אפריל 1992 תל אביב
באביב 1992 הגיעה אלי גילי פתיר לסטודיו ובפיה בקשה. ״יש לי סרטן״ היא אמרה, "ואני רוצה שתצלמי אותי מעכשיו ועד לסוף. שתתעדי את מה שקורה לי, את השינויים שהגוף שלי עובר עד למותי. אחר כך, תציגי את הסדרה בתערוכה או בספר״.
שעה קלה לאחר אותה השיחה, צילמתי את התמונה המוצגת כאן. מאז, ובמשך ארבע השנים הבאות, גילי הגיעה לסטודיו בכל עת שהרגישה צורך להצטלם. היו ימים שקראה לי לבוא לצלם אותה בבית החולים, ופעמים שקראה לי לביתה. עם התגברות המחלה, גילי תכננה את היפרדותה מהחיים. היא הזמינה את חבריה ואוהביה, לטקס פרידה שנמשך שבועיים. היא שכבה במיטה בחדרה וקיבלה את האורחים אחד אחד. חיבקה ונישקה, נתנה הוראות וחילקה ירושות. היה במסע הפרידה הזה סוג של התרוממות רוח. התצלום האחרון בסדרה צולם על פי בקשתה ב 20.6.1996 זמן קצר לאחר פטירתה.
ביום השנה החמישי למותה הוצגה סדרת הצילומים בתערוכה במוזיאון רמת גן.
בני ואסף אמדורסקי 1993 תל אביב
במהלך צילומים למוסף התרבות של עיתון ״חדשות״, סיפר לי אסף אמדורסקי שאביו, בני, חולה מאוד וימיו ספורים, ושאל : ״תהיי מוכנה לעשות לנו צילום פרידה?״
למחרת התייצבו השניים בסטודיו לצילום פרטי. היינו שלושה, ללא עוזרים או פמליה. האווירה בזמן הצילום הייתה נינוחה ונעימה, מנוגדת לגמרי להבנה של שלושת הנוכחים, את משמעות המפגש המצולם.
בני אמדורסקי נעתר לבקשת בנו, להצטלם עמו כדי לייצר עבורו תמונת זיכרון.
גילי פתיר, הצעירה שלימדה את סובביה איך להיפרד מהחיים, הזמינה סדרת צילומים שתשאיר את דמותה נוכחת, שנים רבות אחרי מותה.
שלוש האחיות שמחו להצטלם יחד מתוך הבנה שהן מנציחות לדורות הבאים לא רק את עצמן אלא גם את אחד הפרקים השפלים בהיסטוריה האנושית.
אהבתם את הפוסט - שתפו