כמה משפטים ומחשבות על "תצלומים מכוננים" לקראת תערוכה - נועה צדקה

[יצירה זו והטקסט המובא כאן הוצגו במסגרת התערוכה "תצלומים מכוננים"]

האם יש לי 'תצלומים מכוננים'?

האם יש עימי תצלומים מסוימים שבהם הבנה עקרונית אינטרוספקטיבית לגבי המדיום קרתה?

כמו שיגאל (פליקס) אולי כבר קצת מכיר אותי, ואני את עצמי, איני קשורה ונקשרת לתצלום אחד ויחיד, גורף, מכיל ומסכם (גם לא לשלושה תצלומים), והתובנות שלי בדרכי כצלמת מתקיימות לאורך שנים, ואילו רגעי הבנה והכרה פזורים הנוגעים למספר צילומים, ופחות רגעי "אוריקה" תגליתיים הבזקיים שכאלה. לעיתים רגעי ההבנה הינם 'פשוטים', ונוגעים בהעדפות עבודה של מלאכת הצילום עצמה (לדוגמא: שאני חייבת שחור מוחלט של חדר חושך כשאני מדפיסה, שאני אוהבת מפתח נייר Dektol, שאני מצלמת רק ב – Tri - x), אבל עיקר ההבנה נמצאת כי בתוך ה"מלאכה" וה"טכנולוגיה" נמצאת סוג של "נועה", ולקח לה הרבה זמן (עשרות שנים) לגלות אופן ודרך הימצאותה, והופעתה הדיסציפלינארית הספציפית.

בתערוכה אציג את הטסט הראשון שעשיתי, מהצילום הראשון שהדפסתי ומהסרט הראשון שפיתחתי (אני יודעת שזה נשמע מיתולוגי, אבל לא זו כוונתי). בנוסף אציג מספר הדפסות בגדלים קטנים, קונטקטים, עבודות טקסט ודימוי, ותמלול שיחה אימיילית ביני לבין הצלמת רונית שני, שבו רונית שאלה אותי: "נועה, מדוע את אוהבת שחור לבן אנלוגי באדיקות, נאמנות שכזו?"

אציג עבודות, שבהן רגעי הבנה, גילוי ושיחה עצמית רפלקסיבית פעילה מהירה סביב "אני והצילום" קרתה והתחוללה , והנה חלקיה:

תצלום הצבה מתוך התערוכה "תצלומים מכוננים" © נועה צדקה

הבנה כי צילום קשור מאוד באפשרות לצאת לעולם לרחוב ללכת להסתכל לראות להביט לצאת

ההבנה שהחוץ האנושי לעיתים התיש אותי הבנה שאני צלמת שבמהרה נהיית תשושה שהאינטראקציה ביני לבין א.נשים שאיני מכירה, א.נשים שאני פוגשת או משוחחת בשביל צילום מתישה אותי ואיני עומדת בה,.. שאני מתבלבלת, שאני אסירת תודה ויותר מידי ועד אין קץ,.. שאני מביאה סנדוויץ' עם אבוקדו אורגני למישהי שמסניפה עכשיו קוקאין מולי ו'מה לה כרגע ולאוכל אורגני...ומה לי ולהסנפת קוקאין?!' ... הבנה שאולי אני רוצה יותר לטפל באנשים מאשר לצלמם, שזה תמיד התבלבל אצלי, שבעצם רציתי לטפל, שבעצם עדיין אני רוצה לטפל, שבעצם רציתי להיות עובדת סוציאלית, אחות, ספרנית, ארכיונאית, מידענית, שחקנית, ביולוגית שמסתכלת במיקרוסקופ ורואה איך נראים חיידקים מקרוב

פרט מתוך הצבה מתוך התערוכה "תצלומים מכוננים" © נועה צדקה

הבנה שהרגשתי אשמה בְּ"קוֹר" המצלמה וְקוֹר פעולת הצילום ותמיד הרגשתי צורך להתנצל

הבנה שבגלל ה'לא נעים' הזה סביב פעולת הצילום, הייתי מתחבאת בטראם נוֹסֵע ומרימה מצלמה לְצַלֵם בְּהחְבֵא

הבנה שמרוב שהיה לי קשה לצלם אנשים שאיני מכירה, התחלתי להפנות את המצלמה מולי אל עצמי וְאל חיי

הבנה שאני יכולה לצלם "משהו" שהינו הכי רגיל, יומיומי ושגור, ובצילום הוא יכול להיראות לגמרי אחרת שצילום משנה דברים מפקיע מסית הופך מגדיל מגביר קוטע מקפיא מְשָנֶה מסמיך וממקם אחרת, ואיני מתכוונת כאן, לרגע, לטיפת קצה קצהו של נכלוליות או חוסר יושר בצילום, אלא (אולי), ש'הרגיל' בצילום בסמיכות טבעית ורטורית כל כך ל'מיתולוגי' בצילום, והם מותכים זה בזה.

הבנה שכאשר אני מצלמת אדמה, היא יכולה להראות בתצלום כמו מים

הבנה שחשוב לי להראות דברים שלא מראים וחשוב לי לספר דברים שלא מספרים

הבנה שאיני חייבת ללכת עם מצלמה עימי כל היום וכל הזמן, לצלם בקלות ולשלוף ללא כל בעיה, ועדיין להיות ולהרגיש צלמת

הבנה שאיני חייבת לצלם 30 סרטים בחודש וְ- 300 סרטים בשנה

הבנה שהמסה האוטומט והכמות שבשווייצריות מַתְכּוֹנִית נספרת אינה בהכרח בונה ומכוננת "צלמת", ושאין מרשם להיות ה"צַלֶּמֶת"

פרט מתוך הצבה מתוך התערוכה "תצלומים מכוננים" © נועה צדקה

הבנה שאיני חייבת להרגיש נוח ו'קולית' עם לְצַלֵּם

הבנה שזה בסדר שקשה לי לצלם שבסדר שמשונה לי לצלם

הבנה שרגעי הצילום יכולים לכונן רגעי חמלה

הבנה שאימי ניסתה להגיד לי משהו בזמן שהפניתי מצלמה מוּלָה ולא שמתי לב ולא ראיתי

הבנה כי המצלמה לעיתים הכהתה אטמה אותי

הבנה שסוכריית טופי אמיתית וממשית, שמישהי נתנה לי בתחנה המרכזית באנטוורפן יכולה להיות משפט מתחת לתצלום ובהמשך חלק מכותרת

הבנה שמתן כותרת לכל צילום וצילום הכרחית לי

הבנה שאני אלרגית ל"כותרת" ל"ללא כותרת"

הבנה שצילום זה סוג של טקסט, הבנה שצילום וטקסט חיים טוב ביחד

הבנה שהרצון לצלם לפעמים אינו בכלל קשור למה אני רואה שׁם בעולם, או מָה ומִי יש ונמצא שׁם בעולם, אלא זו סוג של תנועה מבפנים החוצה

הבנה שצילום הוא בעצם רִפלקס

הבנה שצילום אנאלוגי הכרחי לי וקריטי, שאיני יכולה לדמיין צילום בלי " חושך" ו"אופל", ואני מעדיפה ואף 'חייבת' "לא לדעת" מיד מה בכלל צילמתי ומה נמצא כמוס בתוך תשליל

הבנה שכשאני מדפיסה אני חייבת שיהיה שחור מוחלט בלי אף פרטים בו

הבנה שאיני יכולה לחתוך את הפריים, אפילו במילימטר, שאני מדפיסה רק full frame

הבנה שאיני יכולה לצלם עם פלש

הבנה שאיני אוהבת לצלם בעדשה רחבה

הבנה שאני פוחדת ממצלמות גדולות

הבנה שאף פעם איני יודעת איך ייצא ומה ומתי ייצא

הבנה שאני צריכה להקשיב לקונטקט ולהדפיס לפי הרצף הצילומי שנמצא בקונטקט וממש להתחקות אחריו, שהקונטקט בונה לי תחביר והקשר, שהקונטקט יגיד לי מה ליד ואחרי מה ובאיזה סדר

הבנה שבצילום יש משהו נבואי

הבנה שצילום טוב הוא סוג של נס

הבנה שחלה פה סוג של פעולה אקרובטית אופוזיציונית מְאֵיך שלימדו אותי צילום

פרט מתוך הצבה מתוך התערוכה "תצלומים מכוננים" © נועה צדקה

אהבתם את הפוסט - שתפו