"אני ההרפתקן במסע של תגליות... להוט לקראת אופקים רעננים". אל אופקים אלו מגיעים צעד אחר צעד ובזכות מתנות הניתנות למתמידים". (מש-אפ בין אמירתו של הצלם אדוארד ווסטון ויוסף כהן (נ.1945) שהמשיך את האמירה של ווסטון כאילו הייתה שלו).
זהו הפוסט השלישי בסט פוסטים בנושא "צילום אישי". כדי שנוכל להתייחס לערכים שונים ומיוחדים שהיצירה הזו מעלה, אסכם את המוקד המרכזי במילים ספורות כדי שתהיה לנו נקודת צפון להתייחס אליה: פחדים של אב אשר מתבונן בבנו הצעיר תוך הבנה לאיזה מין עולם בנו יגדל.
על פי היכרותי עם צלמים יוצרים חשוב להם שהיצירה תהיה תקשורתית דיה, מבלי להתחשב אם הצופה יאהב אותה במובן חיובי. לדוגמה: אשתי לא סובלת את היצירה הזו משום שהיא מעוררת אצלה רגשות שליליים - "אני לא אוהבת את הצילומים האלו, הם מפחידים אותי". מאידך, אני במיוחד אוהב את היצירה הזו בדיוק מאותה סיבה - "הפחד" מעורר אותי. כלומר, הנושא שהוביל את יוסף עובר אל הצופה.
גם כאן בדומה לשני הפוסטים הקודמים ("מדריך: צילום אישי - פסי גירש" ; "המעבר בתעלות הדמע תקין - נועה צדקה") אנו מתבוננים בדבר אחד במטרה לראות משהו אחר, ובדומה לעבודה של פסי גירש, גם כאן ישנה תגלית של "מראה מפתיע" אליו הצלם מגיב ממקום של "רגש פנימי". אבל בגוף עבודות זה, את המראות האלו לא ניתן לראות אלא רק לאחר מעשה הצילום.
אפשר להמשיך לדון בהיבטים פסיכולוגיים שהיצירה הזו מעלה. אבל אני רוצה לפנות לכיוון אחר - האסתטיקה, ממה היא נובעת ואיך היא משמשת את התוכן. ועל הדרך להציע לסקרנים: איך אפשר לשאול שאלות שיכולות להוביל לתשובות מפתיעות, שגם מספקות יותר מידע ממה שידענו לשאול באותו הרגע. רק לפני כן הערה: (לפי היכרותי) בדרך כלל השאלות שנשאלות הן חשובות ואף מתבקשות, אבל התשובות הניתנות, להערכתי לא מספקות. כלומר, התשובות ניתנות בהתאם לשאלות שלא נשאלות כהלכה או שלא בסדר מתאים.
לצורך העניין להלן מודל לשיחה, כאשר התשובות כאן הינן ציטוטים מתוך הטקסט שיוסף כהן כתב באחרית דבר לספרו"יובל". אתחיל משאלה שהיא מתבקשת ושלא מנוסחת טוב, ואציע שינוי נוסח ומשם נמשיך הלאה.
אם נשאל את יוסף "באיזו מצלמה אתה משתמש?" יש להניח כי התשובה שנקבל תהיה: "Widelux". אבל אם נשאל: "מה מיוחד במצלמה הזו, ומה היא מאפשרת לך?" התשובה של יוסף תהיה: "השגתי מצלמת Widelux", זו מצלמה פנורמית בעלת מנגנון שסורק את התמונה משמאל לימין כאשר סרט הצילום נחשף דרך חריץ צר. עבדתי במהירות סגר 1/15 של השניה. המצלמה סרקה את רוחב הפריים המלא במשך 3 שניות. תכונה ייחודית זו, אפשרה לבדוק מימדים שונים של תמרון וטשטוש, תוך כדי חשיפת התמונה. ציפיתי לגלות אפשרויות חדשות לעומת מה שהכרתי ממצלמת ה"פנטקס" שהיתה ברשותי. במשך מספר חודשים חקרתי תכונה ייחודית זו. ככל שחרגתי יותר מהייעוד שלשמה היא יוצרה, כך הדימויים שהופיעו היו מעבר למה שדמיינתי. למדתי לנוע בתיאום עם המצלמה הזו. כל מה שהיה מקובל בצילום מבחינת כללים לבניית קומפוזיציה התרסק. למעלה ולמטה התמזגו והתהפכו על עצמם. כך גם הפרספקטיבה".
שאלה: האם חשבת על זה מראש?
תשובה: ברור שלא "המצלמה הקסומה הזו שתוכננה ליעוד אחר הפיקה דימויים שפתחו בפני חלון לעולם רגשי ועמוק יותר ממה שאי פעם ידעתי… הם לא היו דומים במראה שלהם לכל מה שהכרתי… לא הייתה לי דרך לחזות בתמונה המיוחלת לפני שפיתחתי והדפסתי אותה. יכולתי רק לחוש בה בראשי. האינטואיציה למדה להגיב לנוכחות הבן שלי, ולאנרגיה של מבנה גרמני שסבב אותנו במרכז ירושלים. למדתי לסמוך על הבלתי ידוע והבלתי צפוי איתם התיידדתי".
שאלה: אתה חושב שלטושטשים יש ערך? ואיך בכלל נוצרים טשטושים כאלו?
תשובה: "באחת הפעמים עמדתי על חבית במרכזו של פרוזדור ארוך וחשוך. בתקרה שמעלי היה חור דרכו יכולתי לראות את יובל יושב ורושם בעפר עם אצבעותיו. את צעדי המחול והאקרובטיקה שתערך כשלוש שניות חילקתי לשלושה מקטעים. החזקתי את המצלמה ביד אחת. התחלתי לצלם כאשר אני מכופף ומכוון את המצלמה כלפי מטה לעבר חלקו השמאלי של הפרוזדור. התיישרתי במהירות והגבהתי את המצלמה דרך החור שבתקרה. הייתי צריך לדעת מתי העדשה פונה לכיוונו של יובל. עצרתי כשהעדשה נגעה בדמותו של יובל מחבק את בובת הארנב שלו, ומיד משכתי את המצלמה כלפי מטה כדי להספיק ולצלם את חלקו הימני של המסדרון. כשהסתכלתי בתצלום, איכויות טונאליות רקדו ושדים ריחפו".
שאלה: אז אני מבין שאתה בכלל לא הסתכלת דרך המצלמה?
תשובה: "על אף צילום לא ניתן היה לחזור, כולם נעשו מבלי להסתכל דרך עינית המצלמה. הצילומים האלו הם מתנות, הצ'אנס ואני היינו לשותפים".
מהתשובות של יוסף אנחנו יכולים ללמוד כמה דברים נוספים:
ליצירה טובה לא מוכרחים להגיע עם קונספט ידוע מראש, אלא באים ללמוד עם הרבה פתיחות. לקראת סוף הטקסט הוא אומר: "הביטוי האישי קיים בעבודה, לא כיוונתי אליו מראש. דלתות סמויות רבות נפתחו לפני שהחלקים הורכבו לכדי יחידה מלוכדת". מכאן לגבי השאלה "האם תכננת את זה מראש?" אפשר להסיק שמי שבא עם דעה מוקדמת לא יצליח לראות שום דבר חדש.
ולמי שמתחיל להתעסק עם צילום, להלן כמה תהיות:
לגבי כל מיני "חוקים" לאיך עושים צילום, אני אצטט את הצלם Ansel Adams: "אין חוקים לצילומים טובים, פשוט יש צילומים טובים".
לגבי ציוד: יש יותר מדרך אחת להשתמש בו, רצוי לבדוק את האפשרויות הגלומות בו, לכו תדעו מה יצא… החוכמה היא לנסות להבין את התוצר שנולד. ייתכן והתוצר מכיל הרבה יותר חכמה מאיתנו.
והדבר החשוב ביותר: הדרך היא העיקר. קשה שלא לחוש בהתרגשות שיש ליוסף כהן מהגילויים שכל תצלום שנוסף יוצר אצלו. הוא מסיים את הטקסט שלו בפסקה הבאה: "אדם איננו מתעורר בבוקר עם החלטה לבטא את פחדיו העמוקים וקרבתו המיוחדת לבנו הצעיר, ואחר כך לצאת עמו לחורבה נטושה, כשבידו מצלמה פנורמית יקרה אותה הוא מניף לכל עבר במהירות סגר איטית. הצלם אדוארד ווסטון כתב ביומנו "קליפורניה": "אני ההרפתקן במסע של תגליות... להוט לקראת אופקים רעננים". אל אופקים אלו מגיעים צעד אחר צעד ובזכות מתנות הניתנות למתמידים".
{הסדרה "יובל" הייתה לתערוכת הצילום הראשונה לצלם ישראלי במוזיאון תל-אביב לאמנות (שנת 1977)}
ספריות שניתן לראות הספר: מוזיאון תל-אביב, בצלאל, מכללת ויצו, מכללת הדסה, אוניברסיטת חיפה, הספריה הלאומית ועוד.
ניתן לרכוש ב:
אהבתם - שתפו את הפוסט