(הריאיון עם אברהם אילת [נ. 1939] נערך ב- 24/6/2021. מראיין: יגאל פליקס)
יגאל: שם הפרוייקט?
אברהם:"מתוך הסלעים" – מייסדי קיבוץ שמיר בחרו להתיישב על גבעה מלאת סלעי בזלת. כך, מתוך מדבר של אבן צמחו חיים ונוצרה חברה שוקקת.
יגאל: מתי התמונות צולמו, ובמה הן מתמקדות?
אברהם: התצלומים נעשו בין השנים 1960-1979 בזמן היותי חבר בקיבוץ. בספר נכללים מגוון נושאים שנותנים ביטוי להווי החיים בקיבוץ באותה תקופה: עבודה מסוגים שונים, חברת הילדים, אירועי תרבות ופנאי, ומתנדבי חו"ל. כמו כן, יש בו הרבה ענייני בטחון, כי שמיר, עד מלחמת ששת הימים, היה יישוב ספר שספג הפגזות כמו כל יישובי עמק החולה. לכן, יש בו דגש על מקלטים וחפירות להכנת מקלטים נוספים. במקביל לכל אלה ניהלתי פעילות של צילום כאמנות, שהתבטאה ביצירת מייצבים ופעולות בטבע ובנוף שנועדו להיות מצולמים.
יגאל: מה הדבר שגרם לך להחליט לצלם את הקיבוץ?
אברהם: הגעתי לשמיר כחבר בגרעין נח"ל ולאחר השירות הצבאי הפכתי לחבר קיבוץ. התחלתי את דרכי האמנותית כצייר ובמקביל היתה לי משיכה גדולה לצילום. התערוכה "משפחת האדם" שביקרתי בה במוזיאון תל אביב ב-1957 השאירה עלי רושם עצום, וכבר אז חשבתי שהצילום הוא אמנות חשובה ובעלת ערך אנושי- חברתי עמוק. אני חושב שהשפעת התערוכה הזאת גרמה לי לנסות לצלם את החיים בקיבוץ מתוך הסתכלות עליהם כחוויה אנושית-כללית.
יגאל: אחרי שראית תצלומים ראשונים שעשית, האם היו כאלו שלקחו אותך בכיוון מסוים? האם הם גילו לך משהו שלא ידעת לפני כן או, שלא שמת לב אליו?
אברהם: הצילומים הראשונים שעשיתי הראו לי שצילום יכול להיות המשך לציור ולשפה החזותית שבה עסקתי כצייר. זו לא היתה תגלית מרעישה, אבל היא גרמה לי לבודד מצבים מופשטים מתוך המציאות, ולבחון את האפשרות הזאת שכמובן היו לה תקדימים בצילום. אבל המקום המרכזי ביצירתי הצילומית בשנות השבעים, היה לסדרה של תצלומים מושגיים שתעדו פעולות שעשיתי וראו אור בספרי "צייר עם מצלמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986). כרועה צאן התבוננתי הרבה בנוף, בטבע ובתופעותיו, דבר שעיצב את השקפת העולם שלי ואת יסודות אמנותי. בניתוח לאחור, אני רואה כיצד אלמנטים אופייניים לנוף שבו נמצא קיבוץ שמיר, מצד אחד התגבשו לצורות מופשטות שמלוות את יצירתי שנים רבות, ומצד שני התגבשו לביטוי רעיוני מטאפורי. הגיאומטריה של בריכות הדגים הנמצאת בניגוד חריף לצורות המעוגלות של סלעי הבזלת, תורגמו בעבודות הרישום שלי למערכי מתחים וניגודים שמבטאים קונפליקטים קיומיים של כל-אדם ושל מצבו של היחיד מול החברה. אפשר לומר שהנוף לא היה הדבר המרכזי שעניין אותי, ואילו מעגל החיים המחזורי בטבע: מעגל של לידה – חיים – מוות – ולידה מחדש היה משמעותי לרעיונות שפיתחתי בציוריי.
יגאל: איך נולד הרעיון לערוך את החומרים שאספת, כעבור 55 שנה?
אברהם: לפני שלוש שנים התחלתי להעלות לפייסבוק, ארבעה-חמישה דימויים באופן קבוע מדי יום. רובם תצלומים ממקומות ומזמנים שונים בארץ ובעולם, וחלקם עבודות אמנות שלי שנעשו לאורך עשרות שנות יצירה. תוך כדי, גיליתי שיש אצלי בארכיון אוסף גדול של תצלומים מהחיים בקיבוץ שמיר בשנות השישים והשבעים. התחלתי לשבץ בפוסטים שלי תמונות משמיר, ובהדרגה התחברתי אליהם יותר ויותר, עד שגמלה בי ההחלטה שכדאי לערוך אותם לכדי ספר. מכיוון שיש בידי מגוון של נושאים, אני עורך את הספר בפרקים, כשכל פרק מתמקד בנושא אחד.
יגאל: אני רואה שאתה מצלם גם בסגנון צילום רחוב/ תצלומי חטף ויש גם תצלומי דיוקן. בנוסף גם יש תמונות שהאסתטיקה שלהן משלבת בין שני הסגנונות. איך אתה רואה את המעברים הסגנוניים האלו משרתים את התוכן שאתה רוצה לספר, ואת החוויה/האווירה שאתה חש בה?
אברהם: הצילום שלי הוא אימפולסיבי. בימים אלה אני כותב "מחקר" על עבודתי הצילומית, ובו אני מנסה להבין את דרכי הארוכה והמפותלת כאדם מצלם. המסקנה הראשונה שעולה ממנו היא שאין לי סגנון. אני אוהב צילום מכל הסוגים והתקופות, ואני מניח שיש כל מיני השפעות על עבודתי. למרות זאת, אפשר לראות כמה מאפיינים שמגדירים את תצלומי. הראשון שבהם, הוא תשומת הלב למבנה התמונה (קומפוזיציה) שאני מפעיל בכל אחד מסוגי הצילום שאני יוצר. בדיוקנים או בצילומי טבע-דומם זה מובן מאליו, היות ואני בדרך כלל מכוון את הדוגמן ומשתמש בתאורה בצורה מתוכננת, ובטבע דומם, אני בונה את הסט ובוחר מה ייכנס לפריים ואיך תשפיע התאורה על התמונה. אבל, גם בצילומי חטף אני משתדל שבפריים יהיה נדבך מבני נוסף על ה"עלילה" (הסיפור). גישתי לצילום תמיד שילבה את האהבה לתיעוד חיי החברה עם שאיפה ליצור תצלומים שעומדים בזכות עצמם כיצירות צילום שאינן תלויות מקום. כצייר, למדתי שלמרכיבים החזותיים יש תפקיד חשוב בהעברת מסרים ורעיונות. השפה החזותית מורכבת מאלמנטים יסודיים שהם קו, צורה, צבע, חומריות ואור-צל. בקומפוזיציה שאנו בונים, אנו משתמשים באלמנטים היסודיים בהתאם למסר או לתחושה שאנו מנסים להעביר. לצייר או לפסל יש שליטה מוחלטת על הרכבת האלמנטים הללו - חלקם או כולם. לעומת הצייר, הצלם תלוי במציאות שנמצאת לפני העדשה. הוא חופשי לבחור מה לקלוט בפריים, ואם השפה החזותית מוטמעת בו בחירתו תהיה מודעת, והאלמנטים החזותיים שיבחר ישרתו את מטרתו. בצילום תיעודי או בצילום רחוב, לאינטואיציה, לתזמון, לקליטה מהירה של הסצנה ולרגישות האנושית, יש חשיבות קודמת לחשיבה על ערכים צורניים, אבל בסופו של דבר, מבנה ברור יתמוך ב"סיפור" ויעשה את כל ההבדל מאירוע סתמי לעלילה שהיא חדה ונוגעת בנו.
חשוב לי לציין, שמתחילת דרכי היה לי עניין בצילום חברתי. יש לי שלושה גופי עבודה משמעותיים בנושא זה:
הראשון הוא, תיעוד החיים בחברה הקיבוצית שבה חייתי (קיבוץ שמיר) במשך שני עשורים.
את גוף העבודות השני יצרתי בזמן ההפסקות שלקחתי ממלאכת הציור. במשך עשר שנים, כל יום, תיעדתי את החיים בסביבה מצומצמת שבהדר הכרמל. הסתובבתי באותם שלושה רחובות, והתמקדתי על המאפיינים של הסביבה הזאת: בתים, עצים ואנשים שחיים ביניהם.
גוף העבודות השלישי נקרא"בין האוהל לווילה", והוא מתמקד בתקופת המעבר שבחיי הבדואים בנגב. במשך שנה "ביליתי" שלושה ימים מדי שבוע בעיירות וכפרים ליד באר שבע. אני מצרף כאן קטע מיומני שממחיש את גישתי לצילום תיעודי. כיצד המודעות הצורנית מתכתבת עם התוכן:
כשהחלטתי לצלם את הבדואים בנגב (1985), היה לי ברור שעלי להימנע מכל מה שאפיין את העבודות שהכרתי:צילום נוסטלגי ורומנטי, הערצת האחר ה'פראי' ודרך חייו, תיאורים אתנוגרפיים של הווי חיים ולבוש. נקודת המוצא שלי נבעה מהכרתי ביכולתו ותכונתו העיקרית של הצילום לתאר את החיצוני, ומתוך עשייתי כאמן חזותי שיוצר רישומים מופשטים של ניגודי חומר כביטוי מטאפורי על הקיום האנושי. מגורי הבדואים מוקפים במצבורי חומרים ממינים שונים המגובבים זה לצד זה או נערמים בלא סדר. הרגשתי שתיעוד המצבורים הללו נותן ביטוי להוויית המבוכה ואי הבטחון של חברה במעבר.
בחזרה לצילום בקיבוץ. בראשית הדרך תיעדתי את החיים בו באופן ישיר וספונטני, ללא הקשרים לתולדות הצילום וללא ידע על גישות שונות שהתפתחו בו. הלימוד והרקע שלי היו בעיקר בתחום הציור, והדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה צילמתי את פעולותיי המושגיות בטבע, וגם בתשומת לב מיוחדת שנתתי לחפירות ולבנייה של המקלטים, כאלמנטים גיאומטריים שיוצרים דיאלוג של מתח עם צורות וטקסטורות אמורפיות. תצלומים אלה היו בזיקה ישירה למה שעשיתי כאמן חזותי באותה תקופה.
יגאל: מה לגבי אופי ההדפסה/ עיבוד התמונה: יש תחושה של קונטרסט גבוהה וכהות שנותנים תחושה של אווירה כבדה, לעומת זאת, האור בארץ בהיר במיוחד. כמו כן, בחלק מהתמונות יש הומור לא מבוטל. איך אופי העיבוד הכבד מתיישב עם המסר שאתה מעביר והאווירה שאתה חש בה?
אני אוהב הדפסות חזקות. זה מחזק את הדרמה בתצלומים, ואני אוהב דרמות. ההדפסה לגבי היא קודם כל ביטוי של האופי שלי שכנראה יש בו משהו כבד. עם זאת, גם הומור ואירוניה הם חלק ממני, והיא עוברת אל המתבונן גם כשההדפסה כבדה.
קיבוץ שמיר שנות ה 60-70 © אברהם אילת
יגאל: האם בעינייך יש חשיבות לעובדה שאתה אחד מחברי הקיבוץ, ליכולת שלך לצלם את התמונות האלו?
אברהם: העובדה שהכרתי את המצולמים ואת הסיטואציות מקרוב אפשרו לי לפעול בלי הפרעה ולפעמים בשיתוף פעולה עם המצולמים. הם גם ידעו וקיבלו באהדה תצלומים עם אירוניה וביקורת, כי הם ידעו שהכל בא מאהבה.
יגאל: מה לגבי תמונה של האנשים עם הרובים שמסתכלים אליך, הוא דוגמה לקבלה של האירוניה שלך?
אברהם: בתצלומים של קבוצות האנשים באימוני נשק חשבתי בהתחלה לתעד את האירוע בפשטות, בהסתכלות מהצד, כמו שתיעדתי אירועים אחרים. אבל כשהתבוננתי יותר זמן במתרחש, הבנתי שיש כאן מצב שמאפשר צילום יותר מורכב, והאסוציאציה שלי היתה עטיפות תקליטים של להקות רוק. לכן, התערבתי קצת בהעמדת הדמויות, ומיקמתי את עצמי עם המצלמה מול המצולמים. למרות שהמצולמים היו במהלך אימון, הם שיתפו איתי פעולה ברצון ונהנו, כי הכירו אותי היטב וידעו שהגישה שלי לא תמיד שגרתית.
יגאל: כשאתה חוזר לתצלומים האלו היום, מה הם גורמים לך לחשוב על אורח החיים בקיבוץ, על אנשי הקיבוץ, על דמותו של הישראלי באותה התקופה, לעומת אורחות החיים שלנו היום?
אברהם: מזה כמה שנים יש לי מדור קבוע בעלון המקוון של שמיר: "מארכיונו של אברהם אילת". פעם בחודש אני מפרסם שם מספר תצלומים שאני מוצא ביניהם קשר. כשהעלון קשור לעונה או חג מסוים, אני מעלה תצלומים רלוונטיים לנושא, כפי שנחוו לפני הרבה שנים. כשאני עובר על הארכיון, הזמן כאילו קפא מלכת. כל פעם מחדש אני מופתע לגלות, שילדים שצילמתי, היום הם בני למעלה מחמישים, ואני ממש נכנס להלם, כשהיום אני רואה אותם בצילום ממפגש קבוצתי שהיה בעבר. אני אוהב את הישראלי הקיבוצניק של אז. החיים היו ערכיים יותר והיתה אמונה בדרך החיים הזאת: רוח התנדבות וחברות.
יגאל: בימים אלו אתה מריץ קמפיין הד-סטארט כדי להוציא את התמונות האלו לאור בפורמט של ספר מודפס. והדבר הזה מעלה לי מספר שאלות: כמה תמונות יהיו בו?
אברהם: בין 150 ל-200 . זה תלוי בצורת העריכה שעליה אני עובד עם האמן/אוצר הירושלמי דן אורימיאן
יגאל: מה לדעתך ההבדל המהותי בין לראות את התמונות באינטרנט לעומת ספר מודפס? מה יש בספר כאובייקט שמשפיע על החוויה שלי כצופה?
אברהם: בתקופה זו שהאינטרנט והטלפונים הניידים הם כלי הצפייה העיקרי של רוב האנושות, ורובנו נוטים לרוץ קדימה בחוסר סבלנות, לכן הדפסת ספרים היום היא בגדר התלבטות ואולי סוג של לוקסוס, אבל בשבילי זו תשוקה ויצירה. נכון להיום, על אף שלרבים יש מסכי 4K, האינטרנט לא מספק את האיכויות הדרושות לחוויה משמעותית. מסיבות שונות, התמונות מועלות ברזולוציה נמוכה ובדחיסה גבוהה, ולרוב התמונות נצפות על מסכים קטנטנים. בגלל זה אנחנו לא עוצרים שם כדי באמת להסתכל על הדבר שהתמונה מראה, רק על רושם שטוח. בשונה מהמסך, הספר מאפשר למתבונן מגע מוחשי שונה, אינטימי, ומתמשך עם היצירה. אי אפשר להעביר את התמונות כמו בהחלקת האצבע על המסך. לכן, ההתבוננות בו איטית, ולכן הוא יותר ממאפשר לראות את התמונה, הוא גורם לנו להתענג על הפרטים החיוניים.
יגאל: מה הדדליין לקמפיין הרכישה המוקדמת של הספר?
אברהם: הדדליין הוא 7.7.2021 הקישור להדסטארט: https://headstart.co.il/project/64056
תודה.
לאתר של אברהם אילת: www.eilatart.com
קיבוץ שמיר שנות ה 60-70 © אברהם אילת
תיוגים: