מדריך: "צילום אישי" - פסי גירש

יגאל פליקס
26 באוג׳ 2019
זמן קריאה 2 דקות

עודכן: 20 בספט׳ 2021

מה זה בדיוק "צילום אישי"? קשה לאפיין אותו. אין לתחום צילום זה מאפיין חזותי מובהק כמו צילום תיעודי או צילום מבוים, שכן צילום אישי יכול להיעשות באמצעות מגוון רחב של סגנונות. מדובר כאן במין סוג צילומים שדרך מבט על מושא הצילום, אנו למעשה מתבוננים אל אופק אחר. כלומר, נקודת המבט על המציאות יוצרת חלון אל עולמו הפנימי של הצלם, ובו בעת מאפשרת לצופה בתצלום למצוא את עצמו גם כן מזדהה בדרכו שלו עם אותו עולם שמשתקף.

אפשר לחשוב על הצילומים האלו כמעין מנסרה של מראות חצי מעבירות.

הפוסטים אשר יתפרסמו בתקופה הקרובה, יבארו במידה את התחום הזה אשר נעשה בדרכים שונות שלעיתים במבט ראשון נראה תיעודי, מבוים פנטסטי ועוד.

"במקום שאני עומדת" - פסי גירש

את היצירה הזו צילמה פסי גירש (נ.1954) ב"בתי אונגרין" ובשכונת גאולה בירושלים.

את הפרשנות לצילומים כל אחד יבאר לעצמו בהתאם לתחושותיו ודמיונו. אך על מנת להתחבר למזג שהנחה את פסי גירש בעבודה ובאותו הזמן נתחיל להבין מהו "צילום אישי", אפנה את תשומת הלב למשפטים שכתבה מתוך הטקסט שמובא בקטלוג.

במבט ראשון התצלומים נראים תיעודיים ואכן הם מכילים את המימד הזה. אך שתי פסקאות הפתיחה מבהירות כי הנושא העיקרי בתצלומים איננו אורחות החיים של תושבי השכונה, אלא תחושותיה והלך רוחה של פסי, כפונקציה של המיקום הפיזי בו היא עומדת, ההתערערות האישית שלה מהמפגש עם המציאות והמכשיר שבעזרתו היא מסתכלת.

כמו כן, נשים לב שהטקסט מובא בכתב ידה של פסי, והוא מחזק את התחושה ה"אישית".

המקום שבו פסי עומדת כאילו נקבע בשל אילוץ פנימי:

למרות תחושת הזרות, היא מוצאת את החיבור בזכות פרטים מהמציאות שאיתם היא נפגשת. חלקם חזותיים וחלקם נחווים דרך חושים אחרים:

פרטים אלו נקשרים ב: רושם וזיכרון מכונן מתקופת הילדות שלה בגרמניה.

זכרונות אלו מתערבבים יחד עם תחושותיה בזמן שהיא נוכחת בשכונת גאולה, ומהווים את הבסיס למשיכתה אל המסתורין של המקום אשר מוסווה בפעולות "חולין" ועולה כ"חיזיון" מבין הכבסים והצללים.