זכרונות ילדות - איל גזיאל

בפוסט "מדריך: הצילום המבויים - עדי נס" התחלנו להבין מהו צילום מבויים ולמה לעשות זאת. סדרת הצילומים "זכרונות ילדות" של איל גזיאל (יליד 1974, קריית-טבעון), תעמיק לנו את ההבנה ביחס לגישה הצילומית הזו.

גזיאל מספר: "בימי ילדותי הכל היה לי ברור ומסודר, לכל אחד היה תפקיד קבוע. בימים ההם לא יכולתי לשער כי תקווה, הבייביסיטר שלי, לא באמת מחכה לקו 75 שאף פעם לא מגיע, אלא ששם היא עומדת, ואת זה כולם יודעים. אני לא זוכר מתי הבנתי שהרצל (המבוגר היחיד שהבין אותי אז) היה איתו משהו לא בסדר, ומריטת שפם תחת עץ השזיף היתה רק תירוץ לאותם סודות שצריכים היו להילחש…"

תקווה, 2004 © איל גזיאל

ללא כותרת, 2004 © איל גזיאל

מי שקרא או שיקרא את הפוסטים הקודמים כבר יהיו לו הכלים על מנת לקרוא את הצילומים, ולכן אני מעוניין לפנות לכיוון השוואתי שיעמיק בהבנת מדיום הצילום.

סדרת הצילומים הזו אומנם נשענת על זכרונות הילדות של איל גזיאל מילדותו בקריית טבעון, אך הרגעים או הדימויים האלו נמצאים בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שגדל כאן בארץ. חלקנו מכירים את הדמויות/ הסיטואציות/ הנופים ממקור ראשון, או מסיפורים של מכרים, או מסרטים או מהספרות הישראלית ובעיקר מספריו של מאיר שליו שהרבה לתאר את נוף עמק יזרעאל.

הרצל, 2004 © איל גזיאל

בדומה לעדי נס, גם איל גזיאל בחר לעבוד בז'אנר הצילום המבויים אך גישתו שונה. צילומיו של עדי נס מטרתם להפנות את המבט אל סוגיות פוליטיות חברתיות, ואילו צילומיו של איל גזיאל מתמקדים בסטריאוטיפים אשר מכוננים את הזיכרון של נוף ילדותו, וגם חלק מנוף הארץ אשר טמון בזיכרון הקולקטיבי אודות הפריפרייה הישראלית - הדמויות, הסיטואציות והנופים. על כן, עבור הצופה שמוכר עם המראות האלו, הצילומים פתוחים יותר לביאור אישי (מדריך: דיאלוג בין הצופה ליצירה). עבור צופה שאיננו מוכר עם המראות האלו הצילומים יהיו מעין "פרוזה" טובה.

אופי העבודה והגישה ליצירת התצלומים

..."ילדותי לוותה בתחושה של המתנה למשהו שיקרה, משום שחשתי שאם משהו גדול ומעניין קורה, זה בטח קורה למישהו אחר במקום אחר. על כן הדמויות בצילומים מתכתבות עם גיבורים מעולם האגדות. האגדה נתנה לי מסגרת בתוכה יכולתי לצקת את הסיפור שלי. מהלך התרגום של גיבורי האגדות אל תרבות המקומית, מעניק להן פרשנות חדשה: "... הנה הילד עם הכיפה האדומה שהזאבים הורידו לו את המכנסיים, ואם אי פעם היה מתקיים כאן נשף של סינדרלה הייתי מוצא את עצמי בין המשרתים…"

סינדרלה, 2004 © איל גזיאל

כיפה אדומה, 2004 © איל גזיאל

בגדי המלך החדשים, 2004 © איל גזיאל

"המוטיבציה לתעד את זיכרונות ילדותי, הייתה מתוך רצון להקפיא קפסולות זמן נבחרות מתוך נופי הילדות, כשאני מודע לשינויים שחלים בנופים הללו...".

למרות שצילומים אלו מבוימים, גזיאל מציין שהוא "מתעד את הנוף", ולכן העבודה בכללותה נושאת ניחוח תיעודי: הסביבה נבנית מאוסף רגעים, אשר לקוחים מהמציאות שנרשמה בזכרונו של איל, ועתה המקומות, הסיטואציות והדמויות קמים לתחיה.

הקמת זכרונות לתחיה זו פעולה דומה להעלאת מתים באוב, והיא סוריאליסטית ביסודה. גזיאל מתעד את האנשים בזמן שהם משחקים את עצמם בצילום מבוים ובהתאם זיכרונותיו.

בשל אופייה התיעודי של העבודה, גם מספר צילומים של מקומות שצולמו כפי שהם, מצליחים למצוא את מקומם בזכות הרגע שנבחר לייצג אותם. כמו כן, הקומפוזיציה והפרטים משמרים את האופי המבויים ואת נקודת המבט של מספר הסיפורים.

רפונזל, 2005 © איל גזיאל

נוף ילדות, 2004 © איל גזיאל

ללא כותרת, 2007 © איל גזיאל

נוסטלגיה

זכרונותיו של איל גזיאל, הינם מזמנים העוקבים לתקופה בה יגאל שם טוב צילם את "אלבום התצלומים 79-80". אמנם הצילומים של גזיאל מבוימים ושל שם טוב תיעודיים, אך כמו שאמרתי לעבודה הזו יש ניחוח תיעודי, והצילומים מתיימרים לתאר זמנים שהצלם היה עד להם. לכן, ניתן להשוות בין האנשים והנופים מהכפר לבין אלו מסביבת העיר, והעבודות משלימות אחת את השניה בתור נדבכים אשר מתארים את נוף הארץ.

אמת סובייקטיבית - הזמן הוא תמיד פקטור

יש לנו נטייה לחשוב שצילומים משמרים זיכרונות. זו מחשבה שהיא נכונה עד גבול מסוים. בפועל, ככל שאנו חושבים על הזיכרונות אנו נוטים להשמיט פרטים ועם הזמן שוכחים אותם. הצילומים מקליטים שברירי שניה, ועל כן הם יוצרים עיוות מסוים. לכן הם פחות משמרים את הזיכרון ויותר מעצבים אותו.

בפוסט" אלבום התצלומים 79-80", ראינו כי יגאל שם טוב שהתבונן בצילומיו 30 שנה אחרי שצילם אותם והם החלו לדהות, ניצב בפני דילמה כיצד יש לשחזר את הצבע. כלומר, מהו הצבע הנאמן למציאות, ומהו הצבע אשר נאמן למציאות שהוא חווה באותם הזמנים, כפי שהוא זוכר אותם היום. כך גם עבודתו של איל גזיאל מעלה את אותה דילמה: מהי המציאות שהייתה ומהי המציאות אשר חווה, שאותה הוא משחזר כעבור 25 שנים.

חמור, 2011 © איל גזיאל

אמנות הצילום

פיטר גלאסי שהיה האוצר של מוזיאון ה MOMA בניו-יורק אמר משפט יפה: "צילום תמיד משנה את הדבר שהוא מתאר. זו אמנות הצילום - לשלוט בשינוי הזה".

הדילמה ששם טוב וגזיאל ניצבים בפניה, מדגימה פן מסוים מהשינויים שהצילום מחולל. זו דילמה מהותית, משום האחריות המוטלת עליהם כשהם יוצרים מסמכים אשר מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי, זיכרון המושתת על פיסות של חוויות סובייקטיביות המתעצבות לאור זמן שהולך ומשכיח.

הבוחר, 2003 © איל גזיאל

מלכות אסתר, 2003 © איל גזיאל

הדרך, 2003 © איל גזיאל

התספורת, 2004 © איל גזיאל

מוכר הפרחים, 2011 © איל גזיאל

הלוויה, 2004 © איל גזיאל

השואף, 2003 © איל גזיאל

דג המשאלות, 2008 © איל גזיאל

קריאה לדגל, 2006 © איל גזיאל

ללא כותרת, 2009 © איל גזיאל

אמא, 2006 © איל גזיאל

החופש הגדול, 2006 © איל גזיאל

המשמר האזרחי, 2006 © איל גזיאל

לאתר של איל גזיאל: https://eyalgaziel.com/

אהבתם את הפוסט - שתפו