המסע בעקבות האיש על החמור הלבן - יעקב ישראל

בהמשך לפוסט הקודם, אנחנו עושים זינוק מטאורי בזמן. מפלסטינה בסוף המאה ה-19 לישראל העכשווית בשנות ה- 2000. אנחנו סוטים מנתיבים תיירותיים שהיו מומלצים לצליינים. נניח בצד את המזכרות הסטריאוסקופיות, ונפנה אל דרכים שהצלם יעקב ישראל (נ. 1974) בחר להתמודד איתן.

"המסע בעקבות האיש על החמור הלבן" הינו מסע לאורך גבולות גיאוגרפיים של הארץ, ומסע ביקורתי לעבר ליבה מהותית של המקום והזהות הישראלית של יעקב ישראל.

שער, מצוקי דרגות, 2010 © יעקב ישראל

יעקב - ישראל, השם הזה מבלבל, כפל משמעות בשמו של אותו אדם. לכן, אשתמש בהצעתו של מחבר הטקסט שבספר (Bill Kowenhoven), ולצלם אקרא יעקב, ולמקום - ישראל.

יעקב פועל בתוך זרם צילום "טופוגרפי" שהתפתח בשנות ה-50 והגיע לשיא בשנות ה-70 וה-80 בארה"ב. מדובר בצלמים כגון: Robert Frank, Stephen Shore, Joel Sternfeld ואחרים שיצאו למסעות אפיים ברחבי ארה"ב, והשפיעו על אלפי צלמים אחרים ברחבי העולם.

הזרם הטופוגרפי המסוים הזה, עבר תרגום תרבותי לעברית כש"הועלה ארצה", בזכות צלמים כגון: יוסף כהן, יגאל שם טוב ואחרים, אשר למדו בחו"ל ולאחר מכן החלו ללמד באקדמיות בישראל.

בדומה לצלמים שיצאו לגלות את אמריקה, יעקב יצא לחפש ליבה של ישראל העכשווית. לצורך כך, במודע הוא בחר לסייר לאורך הגבולות של הארץ: ירושלים, הים, הבקעה, גבול הצפון והנגב.

אלו גבולות גיאוגרפיים-קונקרטיים. אך ניתן להתייחס אליהם כמטפורים לשכבת העור העליונה של הגוף.

בונקר, גליל מערבי, 2011 © יעקב ישראל

בסוף כל יום צילומים, יעקב חזר לבסיס שלו ולמשפחתו בירושלים. עובדה המצביעה על מידת קרבתה של שכבת העור העליונה אל הליבה. בשונה מהצלמים האמריקאים שיצאו למסעות אשר נמשכו שנה ויותר.

בכל צילום, יעקב מגרד משכבת העור הזו, וחושף רבדים נוספים בדרך אל ליבה מהותית של ישראל. פעולת הגירוד בגבולות ישראל (במודע או שלא במודע) נמשלת לבדיקת גבולותיו שלו כישראלי. המסע לליבה שתתגלה, הוא מסע גדוש בשאלה מרכזית. שאלה שראוי שכל ישראלי ישאל את עצמו. שאלה שיעקב ישראל עצמו רוצה לברר - מה זה אומר להיות ישראלי?

כל צילום מצביע על רובד אחר שקיים במתח שבין האידיאל הציוני - הפרחת השממה וקיבוץ גלויות; קיום - כלכלה וביטחון; האחר - מיעוטים אתניים, דתיים ופלסטינים; והקשר בין האדם לארץ שלו.

נילי ישנה, נבי מוסא, 2010 © יעקב ישראל

הגישה הצילומית שיעקב נוקט בה, היא "הצילום הישיר" או צילום "בסגנון תיעודי" (מונח שטווה הצלם Walker Evans). מדובר בגישה צילומית שמטרתה להציג את המציאות "כפי שהיא". על מנת לעשות זאת הצילום נעשה מגובה העיניים ובמבט לפנים, ללא שום זווית מיוחדת, כאילו כל אחד מאיתנו, אילו היה עומד באותו המקום, זה מה שהיה רואה (צילום ישיר). כמובן שגם כאן ישנה מניפולציה מעצם העובדה שרק פיסה מהמציאות ממוסגרת, כמו כן האנשים עמדו במיוחד לצורך הצילום. כלומר ישנה מידה מסוימת של בימוי, ועל כן מדובר ב"סגנון תיעודי" (Documentary style).

יריב, קיבוץ גבים, 2008 © יעקב ישראל

יעקב ישראל, בדומה לצלמים אחרים שעובדים בסגנון זה, ובדומה לצלמים שעבדו בארץ במאה ה-19, מצלם באמצעות מצלמת 8x10 אינטש. זו מצלמה שגודל סרט הצילום שמזינים לתוכה, קרוב למידותיו של נייר בגודל A4.

לעבודה עם מצלמה כזו יש מספר משמעויות:

מאחר וזו מצלמה כבדה וגדולת מימדים, יש הכרח לקבע אותה על חצובה, עובדה שהופכת את תהליך הצילום לאיטי. כמו כן, על מנת לראות את התמונה בחלון התצפית, על הצלם לכסות את עצמו ואת חלון התצפית באמצעות בד שיחשיך את סביבתו. ההתכסות בבד מנתקת את הצלם מהסביבה והוא נמצא באינטימיות עם המראה שמתקבל.

העבודה האיטית יחד עם הצורך להתכסות בבד, יוצרים תהליך מבוקר ומדיטטיבי במידת מה, בו הצלם נותן את הדעת על כל פרט בתמונה. אכן כל פרט, אף הטפל ביותר מתואר ומובחן בדיוק מירבי, בזכות השימוש בסרט צילום גדול כל כך.

סל ותותח, בסיס צבאי נטוש, הרי ירושלים, 2006 © יעקב ישראל

כדרכו של מסע, הדרך מלאה בהפתעות לא צפויות. המסע מתברר בהתאם לחוויות ששופכות עליו אור. כך גם במקרה זה. יעקב ישראל, עצר לנוח בצילו של שיח בגבול הבקעה. מתוך החמסין צללית החלה מתקרבת אליו, ומתוך בוהק השמש הישראלית התגלה לפניו חקלאי פלסטיני על חמור לבן. לכאורה מדובר כאן בצילום פשוט, אך המורכבות אשר טמונה בקונפליקט בין "האיש על החמור הלבן" לאיכר על החמור הלבן, היא העיקר!

האיש על החמור הלבן, הבקעה, 2006 © יעקב ישראל

אנקדוטה: לקראת סוף הספר נמצא תצלום בשם "יגאל מצלם, דרום ישראל", 2006. - זהו צילום שמתבונן בצלם שחוקר את הנוף. הצלם - יגאל שם טוב, מורה דרך לצלמים רבים, ומהמתרגמים התרבותיים של הצילום הטופוגרפי הביקורתי, לשפה צילומית הייחודית לצילום הישראלי.

יגאל מצלם, דרום ישראל, 2006 © יעקב ישראל

זהו צילום דיוקן יוצא דופן בספר. צלם שהולך בעקבות צלם. צילום שמצביע על מסורת של צילום מקומי. הקומפוזיציה והנוף בתצלום הזה, מזכירים במידה רבה את אופי הצילומים של יגאל שם טוב.

בנוסף, ואין לי כוונה להישמע חנון או מיסטי (וגם לא נראה לי שהיתה כוונה כזו ליעקב), אבל המשמעויות הקונוטטיביות שעולות מהמסע הזה בהקשר של שמות: האיש/ האיכר הפלסטיני על החמור הלבן; יעקב-ישראל ; יגאל (גאולה) שם טוב, חושפים רובד נוסף אודות המקום.

הספר "המסע בעקבות האיש על החמור הלבן", הינו מסע מטפורי מגבולות קונקרטיים ופסיכולוגיים, אל עבר ליבה מהותית של: מקום - האנשים - יעקב ישראל.

בית קברות, צפת, 2010 © יעקב ישראל

הכנרת, 2004 © יעקב ישראל

פארק מים נטוש, ים המלח, 2010 © יעקב ישראל

תפילת בוקר, הילטון ים המלח, 2006 © יעקב ישראל

בולענים, עין גדי, 2011 © יעקב ישראל

אמאן, דרום מערב הנגב, 2011 © יעקב ישראל

חיילים בהפסקת קפה, קיבוץ יד מרדכי, 2010 © יעקב ישראל

בדואים, גשר אלנבי, גבול ירדן, 2006 © יעקב ישראל

רכבים נטושים, ירושלים, 2008 © יעקב ישראל

באר-שבע, 2010 © יעקב ישראל

לאתר של יעקב ישראל: http://yaakovisrael.com/

ספריות שניתן לראות בהן את הספר:

מוזיאון תל-אביב, בצלאל, מכללת ויצו, מכללת הדסה, אוניברסיטת חיפה, הספריה הלאומית ועוד

היכן ניתן לרכוש: http://yaakovisrael.com/shop/

אהבתם את הפוסט - שתפו