הפוסט הזה יהיה קצת שונה מהקודמים. את ניתוח הצילומים המעמיק אשאיר לקבצי הטקסטים המצורפים בסוף. כמו כן, עד עכשיו עסקנו ביצירות צילום שנעשו ב"סגנון תיעודי", וזה בדיוק הזמן להתחיל ולהציג גישות צילום נוספות וגישות אחרות לחשיבה.
הפוסט הזה יעסוק ב- "צילום מבויים" והיתרונות של סגנון הצילום הזה; ואדגים בעזרת סדרת הצילומים "חיילים (1994-2000)" של הצלם עדי נס (יליד 1966, קרית גת), אשר ממשיכים במידה רבה את נושא בירור הזהות הישראלית בהמשך למה שהתפתח עד עתה.
הצילום המבויים, זו גישה שיש בה דמיון רב לציור. בגישה של הצילום המבויים הצלם לא מנסה ללכוד רגע או מקום מתוך רצף החיים, אלא הוא בוחר באלמנטים מסוימים בשל הערכים שהם מייצגים, אותם הוא מסדר לכדי קומפוזיציה שבה נבנית ההתרחשות.
צלם אשר יוצר בגישה הזו, הופך בהתאמה גם: לבמאי, מלהק, מעצב תחפושות, אומן איפור, ולעיתים גם לשחקן.
לצלם שכזה שליטה על כל ארגז הכלים שהמדיום מעמיד לרשותו: בחירת עדשה ומצלמה, בניית הקומפוזיציה, בחירת סיטואציה וההעמדה, בחירת הלוקיישן (מיקום), האביזרים, התאורה, הצבעוניות ועוד.
הטווח של הצילום המבויים רחב: החל מהתערבות מוחלטת של הצלם בבניית הסיטואציה ועד לעבודה "כמו תיעודית" והתערבות מינורית אך משמעותית. הסיבות ליצירת צילום מבויים הן רבות. הסיבה הראשית היא, שהמציאות אינה מתרחשת בדיוק לפי התסריט שיש לצלם בראשו.
בסדרה "חיילים", הצלם עדי נס רצה לדון בסוגיות שחשובות מבחינתו בהיבט של זהות ישראלית, זהות גברית מזרחית, וזהות גברית הומוסקסואלית בפרט. מאחר ולחוויה הצה"לית תפקיד מכונן בזהות הלאומית ותפקיד מכונן בזהות הגברית ההגמונית, הוא בחר בסביבה הזו כזירת התנגשות, על מנת לעמוד על יחסים שונים מזו של הגבריות הרווחת-ההגמונית.
על מנת לעמוד על אותם ערכים שחשובים מבחינתו, עדי נס מצא פתרון בגישת הצילום המבויים. הוא יוצר סצנות המושתתות על צילומים איקוניים אשר צרובים עמוק בתודעה הקולקטיבית, על מנת לחשוף את אמיתותיו שלו.
תהליך יצירת הצילום בגישה זו כוללת את בחירת המקום (לוקיישן), מי יהיו הניצבים (במקרה של סדרה זו כולם בחורים צעירים יפי מראה), עיצוב המחוות (ג'סטות) שהשחקנים עושים, ואלו פרטים יופיעו או שלא יופיעו בתמונה. לדוגמה: בתצלום זה, עדי נס יצר מעין שחזור לאירוע הנפת דגל הדיו אשר מציין את סוף מלחמת העצמאות . ישנם שני צילומים מפורסמים שצילם מיכה פרי, אשר מתארים את פעולת הנפת הדגל ואלו רגעים מאוד שונים.
אם נשווה בין שני הצילומים מאותו אירוע, נראה כי הצילום הימני מתרכז ברגע תליית הדגל על התורן, והצילום השמאלי מתרכז ברגע בו החיילים עוזרים לחייל לרדת מהתורן.
צילומים: מיכה פרי, חייל מניף את דגל הדיו באום-רשרש, 1949. באדיבות: ארכיון הצילומים הלאומי
על פי המחווה, אנו רואים שעדי נס בחר להתייחס לגרסה בה החיילים תומכים בכף הרגל של החייל.
עכשיו נשווה את הצילום של מיכה פרי לצילום של עדי נס. נשים לב שבצילום שעדי נס ביים, הדגל איננו - וזו בחירה. מכאן אנו מבינים שמדובר בהצבעה על תוכן שונה לחלוטין. בצילום ההיסטורי הדגל הוא העיקר (הרי החייל יורד מהתורן), ואילו בצילום של עדי נס החייל (באנגלית private) = הפרט הוא העיקר. החיילים מתארגנים תחת החבר שלהם ומעלים אותו על נס.
אעצור כאן עם ניתוח התמונה כדי להתקדם בהבנה אודות הצילום המבויים.
מההשוואה הזו, אנו נחשפים כאן בבירור למשמעות של הביטוי "העבודה מתכתבת עם…" כלומר, עומקה של יצירה מתבהרת בזכות שיח מול יצירות אחרות, ואכן, עבודה זו גם מתכתבת עם צילום מוקדם עוד יותר.
עדי נס, שתחום העיסוק המרכזי שלו הוא הזהות הגברית, מעמיד את החיילים בצורת מבנה דמוי פירמידה (צורה המיוחסת לגבריות) ובסיטואציה המזכירה את התכונה הגברית "כיבוש היעד", כך שחבורת הגברים עושה יחד מעשה שמרכזו מוט (עוד סמל פאלי).
(הערה: ה"פאלוס" הינו מושג תרבותי אשר מסמל את הרושם המדומיין שאיבר המין הזכרי מסמל).
במאמר מוסגר אציין כי הזכרתי קודם את הטווח הרחב של הצילום המבויים, ובהקשר זה יש הטוענים כי גם הצילומים "דגל הדיו" ואייוג'ימה מבויימים בחלקם. עם זאת, המקום שצילומים אייקונים אלו קיבלו בתולדות הצילום הישראלי והבינלאומי כדימויים שיצרו תודעה, מאפשר לנו להתעלם כרגע מהסוגייה הזו.
להלן דוגמה נוספת להתכתבות מסוג זה עם יצירה מוקדמת יותר.
בשתי הדוגמאות הללו אנו רואים שעדי נס למעשה משתמש במראות ומסרים מתצלומים אייקונים אשר חרוטים עמוק בתודעה הקולקטיבית. דימויים אשר נושאים ערכים של אידיאלים לאומיים, שתחתיהם החיילים מתאגדים.
גישת התכתבות זו נעשית בדרכים נוספות כאשר הוא יוצר צילומים אשר מתכתבים עם דימויים קלאסיים מתרבות המערב או מזירת הקרקס (שאתייחס אליה בהמשך). לדוגמה, בצילום הבא: אנו רואים התדיינות עם ערכים גבריים המזוהים עם אידיאלים של הגוף ה"קלאסי -רומי - הלבן". התכתבות זו נעשית בזכות המחווה (הג'סטה) של החייל כאשר הוא מציג את שריריו וגופו לראווה. נשים לב גם לצורת הצל של החייל שמזכיר במידה רבה את "דוד" פסלו המפורסם של Michelangelo. אך התצלום של עדי נס מציג ערכים מנוגדים לאידיאל "הלבן" - מי שעושה את מתיחת השריר הוא חייל "אחר": אנו רואים בחור דתי, שעל פי גוון עורו הוא נראה ממוצא מזרחי, ודמותו מקושרת לסדרת צילומים הומואירוטית.
כלומר, בליהוק וההלבשה יש כוונה ברורה של הצלם להרחיב את מושג "הצבר" – יפה הבלורית והתואר.
ישנם גם צילומים שנראים על פניו כתיעוד כגון, סדרת צילומים בהם חיילים נראים ישנים באוטובוס. אך אם ניתן את הדעת על הפרטים, הצילומים מצביעים על אירוטיקה גברית אשר מתבטאת באופן שהם שוכבים אחד על גופו של השני, האופן שהזרועות חוסות ואור השמש המלטף. החיילים נמצאים בזמן של ניתוק מהשגרה ואינם נאלצים להפגין את חוסנם. יחד עם זאת ישנן ג'סטות שמשחקות עם אסוציאציות של מצ'ואיות גברית ומיניות, בדמות אחיזת קנה הנשק האישי.
בצילום אחר, אנו נמצא את נושא המיניות ההומואירוטית באה לביטוי במהלך פעולה מצ'ואיסטית - עישון. אצבעו של חייל אשר נמצא מחוץ לתמונה עושה את דרכה אל עבר טבעת שפיו של החייל זה עתה הפריחה. החיבור בין הטבעת לאצבע יכול להעיד גם על האינטימיות והאחווה בין החיילים (הצבא כור ההיתוך של החברה הישראלית), אך גם על מעין טקס נישואין בין הגברים שטומן בחובו גם רמיזה הומואירוטית. נראה כי החייל המצולם אינו ער למשמעות המעשה אשר עושה חברו בטבעת: העובדה שאצבעו של החייל נלכדה במצלמה ב"רגע המכריע" (Decisive Moment) מעידה כי בטקס היה נוכח עד או "הצלם" שבחר לטעון את הרגע ההוא במשמעות הנרמזת.
כעת אני חושב שברור מאיזו סיבה יש צורך לביים צילומים.
מאחר ומדובר ברמה מסוימת של פיקציה, והצלם ממציא את הסביבה כולה, נוכל לראות כי עדי נס באמצעות סה"כ התצלומים, מעניק פרשנות חריפה ואחרת ביחס לתיאור הסביבה הצבאית מכפי שהורגלנו לראות ולחשוב עד כה. צילומיו הופכים את סביבת הצבא למין מופע קרקסי, זירה למשחקי כוחות בין גברים. ישנם צילומים שהאווירה הקרקסית מוקצנת במיוחד. אנו נמצא גם תצלום יוצא דופן (אשר מתכתב עם מוטיב ההורדה מהצלב - הפייטה) אשר חושף את מאחורי הקלעים של מלאכת הבימוי. במבט ראשון זה נדמה כי החובש מטפל בחייל פצוע, אך במבט מעמיק יותר אנחנו נראה כי הציוד הרפואי הוחלף בכלי איפור. החיבור לתולדות האמנות ניכר גם בכך שקיט האיפור מזכיר גם לוח צבעים/ פאלטה של צייר.
_ _ _
לסיום, כפי שכבר ציינתי בפוסטים קודמים, יצירת אמנות טובה פותחת עבור הצופה פתח בו הוא יכול למצוא מקום לאינטרפרטציה אישית. את הנקודה הזו אפתח תוך התייחסות ל"זירת הקרקס", ואקשר אותה לחוויה אישית שתהווה בסיס לפוסט הבא - דיאלוג בין הצופה ליצירה.
להלן חוויתי האישית:
ב 3 למרץ 1998 התגייסתי לצה"ל. באותו הערב אני ושאר המתגייסים הובאנו לבסיס סיירים. מש"קיות הת"ש אספו אותנו ברוגע אל רחבת המסדרים. הושבנו (כ 600 מתגייסים) מסביב לרחבת המסדרים. כעבור כמה דקות האורות כבו, למעט פנס יחיד שהאיר את הדגל ואת בסיסו. שם במרכז הרחבה, תחת העמוד עמד חייל בדרגת "שלושה פסים ופלאפל" (הרס"פ).
מאותו רגע החל המופע:
רס"פ: "משה בן משה" … (השם הזה חרוט חזק בזכרוני)
(משה קם מקומו ולא ידע לאן עליו ללכת).
מפקד זוטר (ג'ינג'י שראשו מגולח): "תזיז ת'ת-חת ש'כהההעעע..."
(משה עמד המום)
מפקד זוטר: "נוווו, שים תחתוני טנגה שיתפסו לך תביצים חזק חזק! תזיז ת'תחת!"...
_ _ _
הרחבות אודות סדרת צילומים זו בקישורים הבאים:
לאתר של עדי נס: http://www.adines.com/
אהבתם את הפוסט - שתפו
Comments