בהמשך לפוסט הקודם "מדריך: הצילום המבוים - עדי נס", הפוסט הזה יציג אפשרות של קריאת העבודות של עדי נס מנקודת מבטי האישית. כלומר, מטבע הדברים ייתכן שתהיה כאן התרחקות מהכוונות המקוריות ראשונות של המחבר. זהו היופי באמנות – שהיא מאפשרת לנו לבחור נקודת השקפה שהיא סובייקטיבית ולחוות את היצירות בהקשרים אחרים. לא רק שפעולה זו מקובלת מאוד ואין בה שום דבר שגורע מהיצירה, אלא האפשרות הזו מעידה על עומקה של היצירה בכך שהיא פותחת עבור הצופה צוהר בו הוא יכול למצוא מקום לאינטרפרטציה אישית.
במקרה זה אני רוצה להתחיל מ"זירת הקרקס" שבנה עדי נס, ולקשר אותה לחוויה אישית. אני חוזר על חוויה שתיארתי בסוף הפוסט הקודם: ב 3 למרץ 1998 התגייסתי לצה"ל. באותו הערב אני ושאר המתגייסים הובאנו לבסיס סיירים. מש"קיות הת"ש אספו אותנו בנחת אל רחבת המסדרים. הושבנו (כ 600 מתגייסים) מסביב לרחבת המסדרים. כעבור כמה דקות האורות כבו, למעט פנס יחיד שהאיר את הדגל ואת בסיסו. שם, במרכז הרחבה תחת העמוד, עמד חייל בדרגת "שלושה פסים ופלאפל" (הרס"פ).
מאותו רגע החל המופע:
רס"פ: "משה בן משה" … (השם הזה חרוט חזק בזכרוני)
(משה קם מקומו ולא ידע לאן עליו ללכת).
מפקד זוטר (ג'ינג'י שראשו מגולח): "תזיז ת'ת-חת ש'כהההעעע..."
(משה עמד המום)
מפקד זוטר: "נוווו, שים תחתוני טנגה שיתפסו לך תביצים חזק חזק! תזיז ת`תחת!"...
המחזה הקרקסי הזה שנמשך כשעה, למעשה המשיך על פני כל שנת ההכשרות (טירונות, מקצועות, אימון מתקדם וקורס מפקדים). הצגה ארוכה המתאפיינת בשפה: מקטינה, גסה ומבטלת את הפרט. "צריך לשבור אתכם כדי לבנות אתכם מחדש", כך נאמר לנו לא פעם.
בזמן האימון המתקדם הורי היו בשנת שבתון בארה"ב, ויכולתי להזדהות במידה רבה עם חיילים בודדים. מלבד העובדה שהצבא לא הסכים להכיר בי כחייל בודד, אחד מהמפקדים בפלוגה, שהיה נמוך ממני בראש וחצי, נטפל אלי. הוא "חיפש אותי" ודאג "לרתק" אותי שבת אחרי שבת. מצאתי את עצמי סוגר 42 יום בבסיס, עומד במשך שעות במגדל השמירה, ומסייר בלילות סביב הטנקים שהותירו אדמה טחונה עד לרמת אבק כבד שמתמזג אל תוך הלילה.
זהו המקום בו אני מתחבר ברמה אישית לעבודותיו של עדי נס. צילומי החיילים אשר ישנים באוטובוס, בעיניי נדמים כרגעי מפלט ממבחני הגבריות המתישים. הצילומים נראים כמעט תיעודיים.
מלאכת הבימוי של עדי נס, קרי, הטיפול בפרטים-החיילים, והבחירה בתאורה רכה נראית לי כמעין דמות הורית אשר מלטפת בחמלה את בניה.
הגישה שהצעתי כאן לקריאת הצילומים האלו, איננה מלומדת. היא גם אסוציאטיבית, ובמידת מה גם קפריזית. האפשרות לקריאה מסוג זו, מעידה על כך שמדובר ביצירה בעלת עומק רב ורבדים רבים.
איך צלמים יוצרים חושבים - התכתבות בין יצירות
לחוויה הצבאית יש משמעות רבה בחיי, ובהקשר זה ארצה להתייחס לשתי עבודות שאני יצרתי.
כבר בפעם הראשונה שראיתי את סדרת החיילים של עדי נס, הפן החומל שיש בהן דיבר אלי, והמימד של "זמן השינה" דיבר אלי בפרט.
בשתי פעמים שונות שהיתי זמן מול חבר לפלוגה בזמן שהיה ישן. כשצילמתי את המראות האלו, תצלומיו של עדי נס אותם הכרתי, היו בראשי.
את הצילום הבא צילמתי בזמן מלחמת לבנון השניה (2006) כאשר המוצב שבו הייתי היה נתון תחת הפגזה. תהיתי על זמן השינה כזמן של בריחה מהמציאות. זו תופעה מעניינת, כשחייל הולך לישון נוצרת אצלו תחושה ששום דבר רע לא יקרה לו.
הפעם השניה הייתה בזמן אימון (2009). ירדתי משמירה ומצאתי חבר לפלוגה בזמן שהוא ישן בסמוך למדורה. כשראיתי את המראה הזה רציתי ליצור התקרבות רבה ככל הניתן אל האירוע. לכן בחרתי ליצור סטריאוסקופי (צילום תלת מימדי). באותה תקופה יצרתי צילומים סטריאוסקופים בשיטת אנאגליף (יש לצפות בצילום בעזרת משקפיים בצבעי אדום - כחול/ ציאן). את הצילום הגדלתי למימדים שמכונים "life size", וכאשר מרכיבים את המשקפיים נוצרת לצופה אשליה שהוא אכן ניצב במקום, וביכולתו להושיט יד ולגעת בחייל שישן.
טכנולוגיה של הצילום - ותגלית
כדי ליצור צילום סטריאוסקופי "לפי הספר", יש לצלם שתי תמונות בו זמנית משתי נקודות מבט שונות (בדומה לשתי עיניים). מאחר והייתה לי רק מצלמה אחת, הייתי מצלם תמונה, ואז משנה את מיקום מצלמה ומצלם את התמונה השניה, ולכן רק צילמתי מראות דוממים שלא ישתנו בין שני הצילומים. המגבלה הטכנולוגית הזו הובילה אותי לתגלית: מאחר והזזת המצלמה זו פעולה שדורשת "זמן". פער "הזמן" בין שני הצילומים קיבל ביטוי דרך להבות המדורה אשר השתנו בין שני הרגעים, וכאשר מרכיבים את המשקפיים הלהבות נראות מרצדות. כתוצאה מכך, כאשר מרכיבים את המשקפיים ישנה תחושה של שהות מול החייל אשר ישן, שהיא יותר משבריר של השניה. כמו כן, המראה הזה מתאר את משך זמן השינה.
כלומר, יש כאן תיאור של "משך זמן" אבל הוא איננו רציף. את פער הזמן הזה ניתן לייחס לשינה שהיא זמן בו החייל הישן מתנתק מרצף הזמן של הסביבה.
בשנת 2011 הוצגה התערוכה "עושים מקום:צילום ישראלי עכשווי" באוצרותה של נילי גורן ז"ל (אוצרת הצילום של מוזיאון תל-אביב). גם היא עמדה על ההקשרים אשר מתקיימים בין העבודות כאשר הציגה את "שנת הלוחם" והצילום הבא של עדי נס אחת ליד השניה.
אהבתם את הפוסט - שתפו