[היצירות והטקסט המובאים כאן הוצגו במסגרת התערוכה "תצלומים מכוננים"]
(תרגום מאנגלית: יגאל פליקס)
במהלך ארבע השנים שביליתי במכון הטכנולוגי ברוצ'סטר (1968-71), המדריכים שלי נכשלו, והדימויים שלי היו בסטגנציה. הם ניסו ללמד כיצד לצלם, תוך שימוש במילים כמו "ביטוי עצמי" ו"מימוש עצמי", אך הסיסמאות הללו מתעתעות ורדודות. הם אינם מתייחסים למהות שביצירתיות או, להבדל העמוק שבין חוויית החיים אליה אנו פונים במילים לבין החוויה החזותית שאנו רואים ומצלמים. רק בסוף השנה השלישית יכולתי לבטא את התסכול הפנימי שלי: שאין לי מה לבטא בעצמי או לממש את עצמי. במקום "לקחת תמונות" (Taking Pictures), הייתי צריך לחקור את הפלא שבחוויה החזותית כתחושה. "ללמוד לראות" הפך לי למטרה, והתפיסה שלי את האמנות דרשה הגדרה חדשה.
ביטוי עצמי עוסק ב"חזרה": עיבוד מחדש של ידע משותף. לעומת זאת, יצירתיות, על פי המילון, תמיד קשורה בגילוי החדש והשונה. מדובר ברושם, צמיחה, ובמה שלא נוכל להגדיר במילים. אנו לא רואים מילים, הן ביטוי אינטלקטואלי שנוצר על ידי המרת צלילים למונחים שמוגדרים מראש. אני מאמין שבאמנות עכשווית, החוויה החזותית היא בעיקרה חושית, ופונה לעין הרגישה שלנו ולא לשכל. ראייה באמנות היא גילוי מרגש, תוצאה של חזון ייחודי. התמונות שאנו מקליטים, אם יש בהן ביטוי עצמי, אזי הוא מתבטא כתגובה ייחודית ביחס לדבר שחווינו, מין עקבות שאנו משאירים אחרינו במהלך מסענו, בזמן שאנחנו מחפשים משמעות.
התקדימים שלי ברורים ורבים. כאשר לאחרונה, אתגרתי את עצמי לחזור אל קו החוף, לא רציתי למצוא המשך לעבודותיי הקודמות. קיוויתי לראות דרך לא מוכרת הדומה למה שחכמי התלמוד הגדירו כאופציות המוצעות כשנכנסים "לפרד"ס" שיש בו ארבע רמות ידע: הפשט, הרמיזה, הדרש הפילוסופי, והסוד. אני מאחל לסוד שיתגלה בדומה לזה שחוויתי בסדרה "יובל", ובעוד כמה עבודות. גילוי מסוג זה הוא לא צמיחה שמתבטאת כהתקדמות לינארית, אלא חדר נסתר שאף אחד מעולם לא נכנס אליו. הסודות הללו ניתנים. הם תוצר של התמדה ואמונה בקיומם, הם מתנה הניתנת ליגעים. אני מתעלם מהידע הקודם שיש לי, ובמקום זאת אני מאמץ את חוסר הידע שלי. כשאני מתמודד עם פרויקט חדש ומלהיב, אני מרשה לעצמי את החופש של ילד שנכנס למגרש משחקים של פליאה, ומקבל את פניו של החדש והשונה. מצאתי כמה חדרים שלא התגלו, ונכנסתי לחדר המרגש ביותר.
איזה דבר חדש אפשר לגלות במים הכחולים-ירוקים החוזרים ונשנים של קו החוף שכולם כבר צילמו? עכשיו אני עונה: "קשתות בקשתות": צבעים ומרקמים מעבר לדמיון.
כשאני מצויד בתקדימים של תמונות נהדרות, אני מוצא יופי כפי שהמאסטרים הראו לנו. הדימויים שלהם מעשירים אותי וממריצים אותי אבל גם מעכבים אותי. בחיפוש אחר מה שעוד לא נראה, העולם החדש של השגרה מזמין אותי לגלות אותו ברגעי חסד. לפעמים אני לחלוטין לא מוכן להרפתקה הזו, שכן, היא הרבה מעבר לדמיוני.
אהבתם את הפוסט - שתפו
留言