יגאל פליקס
- 24 בספט׳ 2018
- זמן קריאה 3 דקות

סיור סוכות עם הצלם יוסף כהן - מאפיין לצילום נוף ישראלי

עודכן: 20 בספט׳ 2021

ראשית אני מתנצל מראש אם הפוסט הזה קצת ישמע כמו דבר תורה (העבר הדתי שלי לא מפסיק לפעפע) אבל אין מה לחשוש - לא אחטא בהדתה.

על כל פנים, לכבוד הפוסט השלישי שבמקרה מועד ב"שלושת הרגלים" להלן מדור חדש - "אנקדוטה".

פרויקט ה"סוכות" של הצלם יוסף כהן (נ. 1945, ארה"ב) הינו מסע שנמשך כבר כמעט 40 שנה. הפרויקט מכיל אלפי צילומים, שחלקם הוצגו במספר תערוכות יחיד (מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב ; סדנאות האמנים, ירושלים, 2000 ; מוזיאון ישראל, 2004 ; גלריה מעיינות, ירושלים,2011).

פרוייקט בסדר גודל כזה עוד יקבל התיחסות מעמיקה, אך מאחר וזהו פוסט אנקדוטה, אסתפק בינתיים בציטוט מדבריו של יוסף (מתוך קטלוג "סוכות עם", 2000) כדי שנבין את המוטיבציה שלו:

"פרוייקט הסוכות, היה תמיד מרתוני - מבוקר עד ערב. נסעתי לאן שנשבה הרוח ולפי התנאים שהכתיב חול המועד. במשך השנה בחנתי את עבודות השנה הקודמת כדי לתכנן את מטרות העונה הבאה… רציתי לראות סוכות באזורי תעשיה, צבא ומשטרה, בעיר ובכפר. רציתי לבחון את האקלים, המנהגים, החומרים המצויים, אורחות החיים, הארכיטקטורה והמסורת והשפעתם על מבנה הסוכה. כל סוכה עניינה אותי, בלי להתייחס לכשרותה לפי דרישת ההלכה… רציתי לפגוש את העם בכל מצב, רציתי שהתחושה שעוברת מהצילומים תהיה כנה ואמינה ושהמתבונן יוכל לומר 'ככה זה' או 'כאלה אנחנו' ".

נתיבות, 1990 © יוסף כהן

_ _ _

מאחר והתחלתי את הבלוג בסימן מסעות בכלל ומסעות גיאוגרפים בפרט, אני רוצה להסב את תשומת הלב לשאלה - שיוסף שאל אותי (לפני כשנה) - למה אנחנו מצלמים?

כלומר, מלבד הרומנטיקה שבמעשה ומתן מענה לסקרנות כלשהי, למה לעשות את המסעות האלה?

כדי לחדד את השאלה, וכדי להתלבט עם התשובה שיוסף ייתן לי, אני אתאר צירוף אירועים מנקודת מבט מסוימת על המסלול שהבלוג החל לקחת אותי.

בספר בראשית כתוב: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על-כן קרא שם-המקום סכות" (בראשית ל"ג, יז).

אכן, חלק ניכר ממסעו של #יעקב_ישראל (בעקבות האיש על החמור הלבן) מתרחש לאורך גבול הבקעה, ועובר בדיוק מול סוכות בעבר הירדן המזרחי.

אני, לא יכול שלא לחייך מצירוף המקרים הבא: הפוסט הראשון היה אודות פרוייקט שמתכתב עם יומנו של מארק טווין (במסעו לארץ הקודש); להיתקל באנשים חיים שעונים לשמות יעקב ויוסף (שניים מהאושפיזין); לקרוא את הפסוקים מהתנ"ך; ואז לחשוב על מסע בעקבות סוכות שנמשך כמעט 40 שנה!... ועוד בדיוק בשבוע של פרשת הבר מצווה שלי: פרשת האזינו - ערב כניסתם של בני ישראל לארץ…

אולי אני נשמע ציני או שמה יש כאן יותר מאקראי? ...

לפני ארבעה ימים (יום הכיפורים) מי שהזדמן לבית הכנסת בתפילת המנחה, יצא לו לשמוע שוב את סיפור מסעו של יונה הנביא (החוטא):

"ויצא יונה מן-העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל… וימן ה' אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על-ראשו להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת, ותך את-הקיקיון וייבש. ויהי כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית ותך השמש על-ראש יונה ויתעלף..." (יונה ד', ה-ח).

אני חושב שתיאור הנוף והאירועים שפקדו את יונה הנביא, מתארים היטב פן מרכזי, בהלך הרוח שמלווה את צלמי נוף הארץ. מין הלך רוח שמערבב חוויה פיזית עם חלום בהקיץ ותמונת פטה מורגנה.

הזיקה למקום - ההומור - הציניות - ההיסטוריה - החמלה - הביקורתיות - הכרה במציאות

הם חלק מן החריפות והחן שמאפיינים את הצילום הישראלי. והם בהחלט חלק חשוב בלבטים של צלמים כדוגמת יוסף כהן.

1983 © יוסף כהן

אני חוזר לשאלה שיוסף שאל - למה אנחנו מצלמים?! (הוא שאל בטון של שאלה רטורית).

והוא עונה לי: "ראיתי אתמול ראיון עם Bruce Davidson, ושאלו אותו בדיוק את אותה שאלה. הוא ענה -

Because I Care".

_ _ _

דבר אחר - מסורת צילומית:

בפוסט "המסע בעקבות האיש על החמור הלבן", ראינו ש "לקראת סוף הספר נמצא תצלום בשם 'יגאל מצלם, דרום ישראל, 2006'. - זהו צילום שמתבונן בצלם שחוקר את הנוף. הצלם - יגאל שם טוב, מורה דרך לצלמים רבים, ומהמתרגמים התרבותיים של הצילום הטופוגרפי הביקורתי, לשפה צילומית הייחודית לצילום הישראלי. זהו צילום דיוקן יוצא דופן בספר. צלם שהולך בעקבות צלם. צילום שמצביע על מסורת של צילום מקומי."

יוסף כהן עלה לארץ ב-1975, והיה מורה של יגאל שם טוב. יוסף כהן ויגאל שם טוב, היו מורים של יעקב ישראל.