זהו סיפורה של משפחה אחת. זהו הנרטיב הישראלי-יהודי כולו כפי שהוא מתגלם במשפחה אחת. זו המשפחה שלי. לשאלה הגדולה של הזהות הישראלית-יהודית, מספקות התמונות של משפחתי קליידוסקופ של תשובות.
נקודת המוצא לתערוכה היא תמונת אמי, רבקה, ושתי אחיותיה, לאה ואסתר. על אמות ידיהן השמאליות צרובים מספרים עוקבים: A-7760 A-7761 A-7762. כך, בסדר הזה, הן עמדו באביב 1944 בתור לקעקוע באושוויץ. אז לא ידעו אם יחיו גם מחר, היום מונה השבט שהקימו שלוש האחיות בישראל, מעל מאה וחמישים צאצאים.
אמי, רבקה כהנא לבית גרינוולד, עלתה מצ'כוסלובקיה בשנת 1947. הוריה ושניים משבעת אחיה נספו במחנה ההשמדה. הניצולים עלו לישראל.
אבי, אהרון כהנא, כמו חלק מאחיו, ברח מאירופה שלפני מלחמה, בשנת 1939, ועלה מצ'כוסלובקיה ארצה. הוריו ושלושה מבין אחד עשר אחיו נספו אף הם באושוויץ.
חלק מהניצולים עלו לישראל, וחלקם היגרו לאמריקה.
הלכידות המשפחתית הייתה בעיניי הוריי ואחיהם ערך מקודש, ערך עליון מעל לכל חילוקי דעות בגין תפישת עולם, אידיאולוגיה או דת. הקשר המשפחתי היה הדוק וספוג בתחושות של צורך הישרדות, קשר שנבע באופן טבעי מהשבועה שבני הדור נשבעו זה לזה - להיפגש אחרי המלחמה ולהקים שוב את ביתם, קרובים זה לזה. הם הגיעו לישראל חסרי כל, וכולם סייעו לכולם, כשהעולים ראשונה קלטו את אלו שבאו אחריהם. בכל הזדמנות חזרו אמי ואחיותיה באוזנינו על סיפוריהן, כיצד הצילו זו את זו במהלך שהותם באושוויץ. קשר החיים והמוות הזה הוסיף להתקיים ביניהן גם לאחר שעלו ארצה. אנחנו, הילדים, שספגנו את רוח הברית הזאת, התארחנו בחופשות הארוכות אצל בני דודינו ודודותינו בירושלים, בקיבוץ מסריק, בבני ברק ובמעוז אביב, ואירחנו בדירתנו הקטנה בתל אביב, מעל למכולת המשפחתית, בצפיפות גמורה, בני דודים רבים, ברוח אותה משימה קיומית שהונחלה לנו על ידי הורינו.
התחלתי לצלם את אמי עוד בתקופת לימודי במדרשה לאמנות ברמת השרון. אם השנים הרחבתי את מלאכת התיעוד למשפחתי הגדולה: דודים, דודות, בני דודים וצאצאיהם. ארבעה דורות.
ככל שהתקדמתי במלאכת התיעוד, כך התחדדה בי ההכרה שמשפחתי מייצגת את ההוויה הישראלית-יהודית. תיעוד קרוביי שלח אותי לנסיעות ממושכות לאורכה ולרוחבה של הארץ ואף מחוצה לה. חציתי גבולות אידיאולגיים ונפשיים. נעתי בין קיבוצי השומר הצעיר בצפון להתנחלויות ביהודה ושומרון, בין סוסיא שבדרום הר חברון לסביון, בין ירושלים לתל אביב, בין בני ברק לקופנהאגן, בין פתח תקוה לקיסריה. מסעי עבר מה"שמאל" ל"ימין", ממחוזות חרדיים קיצוניים לבתי אתאיסטים ואפיקורסים גמורים.
העמקת התיעוד חידדה בי את הראייה, לעתים כצופה מן הצד, של רצף הניגודים הנדיר המתקיים בתוך המשפחה. בת דודתי, אטה, שבנתה את ביתה עם בעלה יוסף ועשרת ילדיהם בשכונת אברהם אבינו שבחברון, מול צבי, אחי, החי בשכונת נווה אמירים בהרצליה עם אשתו, אירית, ושני ילדיהם. או דודי, משה כהנא, חלוץ סוציאליסטי, עובד אדמה, ממקימי קיבוץ כפר מסריק, לעומת ילדי אחיו, אליעזר כהנא, תלמידי ישיבה בבני ברק, שתורתם אמנותם.
בילדותינו גרנו בתל אביב, קרובים מאוד לשפת הים. בילינו חופשות קיץ ארוכות עם בני הדודים במשחקי ילדות על החול החם. אותם בני דודים, שהקימו בינתיים דור שלישי ורביעי, חיים היום בצפון השומרון, בלב חברון וביהודה. לא זו בלבד שהקשר ביני לבין בני דודיי כבר אינו בגדר צורך קיומי-הישרדותי, כפי שהיה להוריי הקשר עם אחיהם, אלא אף נפערה ביני לבינם תהום פוליטית ודתית המובילה לעיתים לקרע של ממש.
הגאוגרפיה היא מטונימיה לאותה תהום אידיאולוגית המשתרעת בין פלגי המשפחה השונים: אמי, רבקה כהנא, הדתייה, חיה בתל אביב; ילדיה החילונים גרים ברמת השרון, בהרצליה וביהוד; לאה, אחותה של רבקה, חיה בפתח תקווה; בנותיה מתגוררות בפתח תקוה ובקיסריה; אסתר, האחות השלישית, חיה בירושלים; שניים מילדיה הקימו את משפחותיהם בירושלים ובהתנחלות אפרת, והאחרים היו ממקימי ההתנחלויות מעלה מכמש וסוסיא.
האם מתקיים קשר מנטלי רגשי בין הילדים המשחקים ברחובות השוק הריק מאדם בחברון, לבין הילדים הגולשים על גלגליות ברחובות הרצליה, לבד מהעובדה שהסבא והסבתא שלהם אחים? מה הזיקה בין הילדים היושבים בסוכה בבני ברק, לבין הילדים המנתרים על טרמפולינה בגינת בית בקופנהאגן? היש קשר בין תמונת דודתי, מרים, העומדת לצד קבר יעקב בעלה, לבין תמונת רבקה, בתה של בת דודתי אטה, הניצבת ליד הגלעד לזכר אחיה אלעזר? בעלה של מרים נורה ונהרג בידי צלף סורי במהלך מלחמת העצמאות, בעודו מאייש עמדת הגנה על קיבוץ להבות הבשן. אחיה של רבקה נורה ונהרג בידי מחבל פלשתיני בפיגוע ירי על כביש חברון-חוות מעון. האם אפשר למצוא דמיון בין דודי משה, הנטוע בשדות הקיבוץ שאותו הקים, לבין יזהר, בנה של בת דודתי, הניצב עם אלה אשתו מול המרחבים המוריקים של מעלה מכמש? האם זהו קשר של ניגודים ושל קרעים משפחתיים או קשר משלים על רצף היסטורי ותרבותי? האם נכון לחפש כלל קשר כלשהו, או שמא הדחף לחיפוש הזה הוא למעשה, שריד של הצורך שחש הדור הקודם לשמר בכל מחיר את המשפחתיות כמקור של כוח הישרדות?
היום, כשאנו עצמנו כבר הורים, הצורך בקרבה המשפחתית המורחבת התקהה. אין לי ספק שבדור הבא ילך הקשר ויאבד את המעט שעוד נותר מברית ההורים שנכחה בימי ילדותי. האם הפער האידיאולוגי מרחיק בינינו ומבטל כל סיכוי למכנה משותף כלשהו? נראה שכן.
נתראה בשמחות, ולא עלינו - בלוויות. אין דבק משפחתי אחר. זהו סיפור על משפחה יהודית-ישראלית לאחר השואה. סיפורה של משפחה אחת. המשפחה שלי.
ורדי כהנא. 2018.
ניתן לראות עוד צילומים מהפרוייקט:
לאתר של ורדי כהנא: https://www.vardikahana.com/project/one-family/
ספריות שניתן לראות בהן את הספר:
מוזיאון תל-אביב, בצלאל, מכללת ויצו, מכללת הדסה, אוניברסיטת חיפה, הספריה הלאומית ועוד
ניתן לרכוש ב: חנות מוזיאון תל-אביב
אהבתם את הפוסט - שתפו