(הריאיון נערך ב- 7/8/2019, ונעשה בהמשך לפוסט "תחומים - גסטון צבי איצקוביץ " מראיין: יגאל פליקס)
גסטון: את הפרויקט ״התנחלות״ צילמתי בשנים 2006-2003, ובמהלכן הצגתי מספר דימויים מתוכו. חלק מהעבודות הללו פורסמו בספר אמן בשם ״תחומים״ שסיכם את הפרויקט. בשנת 2007 הצגתי את הפרויקט במסגרת תערוכת יחיד בגלריה טבי דרזדנר בתל-אביב, ובהמשך הוצגו חלקים נוספים של הפרויקט במספר מקומות נוספים בארץ ובחו״ל.
במהלך הכנות לתערוכה או לפרסום ספר נבחרות העבודות בקפידה, על פי קריטריונים מוסכמים מראש. כך גם נעשה לקראת סיכום הפרויקט הזה. אותם קריטריונים מסייעים לצלם להתמקד בדימויים מסוימים, כך שלמעשה הפרויקט מיוצג ומוכר על סמך אותה בחירה, בה בשעה שאנו בוחרים בדימויים, נותרים מאחור דימויים רבים שייתכן שאינם נופלים מאלו שנבחרו. הדבר מתרחש בכל בחירה שניקח לגבי פרויקט: אופן התצוגה, גודל ההדפסה, מספר העבודות שיוצגו, הצבת עבודות בחלל - כל אלה משפיעים על תודעת הצופה והחוויה שיעבור.
כאשר אני מסיים פרויקט אני נוהג להניח לחומרים לשהות בלעדיי. הפרויקט כביכול "נסגר".
לפני שנה וחצי, בעקבות תערוכה שהצגתי בברלין, שבתי אל הפרויקט. לשוב ולהתבונן בחומרים שנאספו במהלך הפרויקט הזה שהוא גדול מבחינת ההיקף, עורר בי תחושות עוצמתיות ומרגשות. החלטתי להציג בברלין חלק מהקונטקטים של אותן עבודות.
פעולת החיפוש מחדש, בפרויקט שכבר הוצג, גרם לי להרהר במעשי הסלקציה של עבודות. שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו הייתי בוחר להציג את הקונטקטים במקום ההדפסות המוגדלות? האם המצב הפוליטי באותה עת השפיע על הבחירות שלי? איך היה נרקם הפרויקט לו הייתי מתחיל אותו היום? האם חוסר הניסיון שלי ד'אז תרם או גרע?
יגאל: בזמן שעבדת לקראת התערוכה לברלין, מה גילית בקונטקטים שלא ידעת לראות כשערכת בפעם האחרונה את הפרויקט ב 2007?
גסטון : קודם כל הופתעתי מהיקף העבודה. זו תופעה מוכרת שמעצם הבחירה של צילומים ספציפיים, כעבור זמן ישנה התקבעות על הדימויים הנבחרים. במקרה שלי כעבור 10 שנים, נשאר לי מין זיכרון של עבודה יחסית מצומצמת, למרות הידיעה שעשיתי אותה על פני מספר שנים. ההסתכלות בקונטקטים הזכירה לי שבעצם מדובר בהרבה מאוד צילומים. במילים פשוטות זה הזכיר לי כמה צילמתי, לא רק במובן הכמותי אלא בכמה מקומות שונים הייתי, איך חקרתי כל פעם את המקום שהגעתי אליו, אלו אסטרטגיות צילומיות הפעלתי כשהייתי במקום ספציפי.
דבר נוסף שהיה לי חזק, הוא ההסתכלות בקונטקטים ולגלות שלמרות שהדברים מצולמים ממרחקים, כיוונים וזוויות שונות, יש חזרה עקבית על "מבט" באופן מסוים. החזרה על "אופן המבט" הוא מעניין כי הוא מאפשר לראות את השינויים שמצאתי בזמן ששוטטתי סביב מושא הצילום.
לדוגמה, את הצילומים שאנחנו רואים בקונטקט הזה צילמתי בגוש קטיף כמה שבועות לפני הפינוי. כמעט כל הפריימים כאן הם מקומפלקס בתים מאותו הדגם. אפשר לראות כאן את הדיאלוג שאני מנהל עם הבית. הדיאלוג הזה קורה דרך שינויים קטנים בפעולות שלי כגון: ללכת כמה צעדים אחורה או לצלם את הבית פעם מצד ימין או מצד שמאל, פעם מלפנים ופעם מאחור. השינויים האלו לכאורה מינוריים אבל הם מהותיים, כי הם חושפים את המבנים כל פעם בצורה שונה.
כלומר במקרה הזה הדיאלוג עם מושא הצילום נעשה בפעולה של חיפוש הפריים, והקונקטים חושפים את הדיאלוג הזה בצורה מאוד מעניינת.
יגאל: זאת אומרת שייתכן ויש כל מיני פריימים שאתה חושב שויתרת עליהם בגלל העריכה?
גסטון: לא הייתי אומר את זה לגמרי כך, אבל כן יש את המרכיב הזה שלימדו אותנו לבחור את הפריים הכי טוב לכאורה מתוך סשן צילומים.
יגאל: אם היית עורך את הפרויקט היום האם היית מציג יותר מנקודת מבט אחת על מושא צילום?
גסטון: כן, ואפילו יש מקרים שהייתי מציג את הקונטקט כולו. אבל אלו מחשבות חדשות שאני חושב עליהן עכשיו, והן איפשהו קשורות להרגשת ביטחון עצמי. הרי לחשוף קונטקט יש בזה מימד מאוד חושפני ברמה האישית. אני מרגיש שהקונקט הוא מאוד יפה בפני עצמו, והיום יש לי את הביטחון העצמי להראות את הדיאלוג הזה שדיברתי עליו, ולא רק את הפריים שאני חושב שהוא הממצא.
חשוב לי לציין שדיאלוג מסוג זה הוא לא דבר קבוע, יש הרבה מאוד עבודות שנבחרו לספר והן צילום יחיד שצולם במקום.
יגאל: זאת אומרת ש"המתודה המחקרית" הזו (הדיאלוג) שאתה מוצא בקונטקט יכולה למעשה להיות אופן ההגשה של העבודה?
גסטון: בהחלט כך. זה גם מערער באיזשהו אופן על "החד משמעיות" שיש בבחירה של צילום יחיד, על החינוך להיות ברורים וחדים, והבחירה בעמדה אחת מאוד ספציפית. אני חושב תחושת ההתערערות הזו שעולה מהקונטקטים מדברת אלי ומעוררת לי את המחשבות על קונקרטיות ובחירה אחת, האם אנחנו באמת חייבים לספר את הסיפור בצורה כוללנית בלי "סדקים". הקונקטק חושף סדקים, כאשר מחנכים אותנו שאותם סדקים הם לא נכונים.
יגאל: בעצם אתה מגלה שיש עניין ב"אי נחרצות", כלומר שיש לפעמים בעיה עם "הנחרצות" בבחירה של פריים אחד ספציפי, שהוא בעצם מצמצם חשיפה של אפשרויות נוספות שחבויות מתחת לפני השטח?
גסטון: צריך להיזהר מהאופן שאתה אומר את זה. זה תלוי עבודה ולא נכון לכל סוג של פרויקט. אבל משהו בעבודה שהיא מבוססת על ריבוי (אני חושב שצילמתי קרוב ל-1000 צילומים), ועוסקת בתופעה מאוד רחבה שהיא חלק ממערך הכיבוש שהיא תופעה רחבה עוד יותר, כזו שמתפרסת על שטח מאוד גדול ויש הרבה מאוד מאחזים/ התנחלויות והיא נמשכת על פני הרבה מאוד זמן. משהו בפורמט הזה שגיליתי בקונטקט התאים מבחינתי מאוד לתופעה שצילמתי - לדבר עצמו.
יגאל: מה היה השיקול המרכזי שגרם לך לחתוך החוצה צילומים? פרקים משניים?
גסטון: לא הייתי קורא לזה פרקים משניים. פשוט בזמן שערכתי את הפרויקט הניסיון שלי היה לבנות סדרה או משפט מעניין בהתייחס למה שצילמתי, ובגלל הרצון להיות תמציתי, הוגדר הקריטריון (כפי שהסברתי במבוא) - לבחור את הפריים האחד שיעבוד נכון עם כל שאר הדימויים שאני בוחר - פריים שמצד אחד הוא מחדש ומצד שני הוא מציג את הסיפור.
יגאל: אם היום היה ניגש אליך אוצר ומציע לך להציג 200 צילומים מהפרויקט, לאיזה כיוון היית לוקח את העריכה?
גסטון: בהסתכלות עכשיו על הקונטקטים ייתכן מאוד שהייתי עורך חלקים שיתנו יותר מקום/ מרווח נשימה לכל מיני מקומות, אנשים או מצבים שמתועדים. הייתי שם יותר דגש על הריבוי, הכמות והחזרתיות. הייתי עובד יותר בקבוצות שמחלקות לרגעים ספציפיים, צורות ספציפיות, כך שיחשפו משמעויות נוספות שלא רואים ברגע צילומי אחד.
יגאל : בדרך כלל כשאנחנו רואים תצוגה אנחנו לא יודעים מהן המוטיבציות או הרצונות של היוצר, וזה דבר שנשאר לצופים לנחש , זו מחשבה שמתעצמת עוד יותר כשמדובר בנושא שהוא טעון בהרבה דעות פוליטיות ואמוציות.
כשאתה יוצא לשטח האם אתה מגיע אם איזו מוטיבציה מראש, לדוגמה: להעביר ביקורת, להביע עמדה או לגלות אמפתיה?
גסטון: האסטרטגיה שלי היא שככל שאני יודע פחות, יותר טוב לי זה יותר נכון לי, ואני נצמד לזה עד היום. אז (כשצילמתי) זה היה הכי הכי כזה, יצאתי בעיקר מסקרנות ואמביציה להכיר ולחקור את המרחב. את דעותיי הפרטיות על ההתנחלויות ועל האוכלוסייה השארתי בצד. ניסיתי להשתחרר מכל הדעות המוקדמות האלו שיש להן נטיה לגרום ליצירה להיות פלקטית - חד מימדית. אני מנסה להשתחרר ולבוא כמה שיותר נקי. אבל זה לא אומר שבסופו של המהלך אני לא אחזור לעמדותיי ביחס לנושא המצולם והן אף עלולות להחריף.
באופן כללי אני לא נמשך לצילום שיש לו נטיה קונקרטית, אני נמנע מהפלקטיות החד מימדית. כשאני בונה את הפריים אני בעצם מנסה לנסח התלבטויות שיש לי לאור המפגש עם המקום. המסקנות הן ההבחנה במורכבות שפותחת מקום לשאלות.
יגאל: זה בעצם מחזיר אותנו לנושא ההתלבטות שהעלית בהקשר של הקונטקים.
יגאל: האם כשאתה עובד יש לך בראש איזה מאגר דימויים של צלמים אחרים ותוך כדי מהלך יצירה שלך אתה מנהל מולם דיאלוג או דיון?
גסטון: יש דברים לא מודעים. אין ספק שהצילום שלי מאוד שואב מהצילום של המשלחות הגיאוגרפיות לגילוי המערב ו"הטופוגרפים החדשים" האמריקאים. אבל יש גם דברים לא מודעים: בשנים שצילמתי את הפרויקט פגשתי צלם שלמד "בקמרה אובסקורה", הוא אמר לי שהעבודה שלי מאוד מזכירה לו פרויקט של צלם שלא הכרתי בזמנו בשם Paul Graham שצילם את הסכסוך בצפון אירלנד באמצע שנות ה-80. בפרויקט של Paul Graham מצאתי גישה צילומית דומה עד כדי מבנה של פריים (מין צילום נוף שיש בו סממנים אנושיים אך ללא נוכחות של בני אדם). זה היה מדהים ומאוד מרגש לראות את הקרבה במחשבה לעבודה אחרת שמטפלת במרחב קונפליקטיבי באופן מאוד דומה. אני חושב שתמיד יש כמה השפעות מודעות אבל המעניין יותר הוא המקום הלא מודע, ואני חושב שמאז ועד היום הגילוי הזה היה הגילוי הכי מעניין מבחינתי.
יגאל: למה הגילוי הזה ריגש אותך כל כך?
גסטון: קודם כל כי גיליתי צלם שריגש אותי מאוד, הרי אנחנו לומדים תולדות הצילום וביליתי הרבה זמן בספריה, ואותו משום מה לא לימדו אותנו וגם לא הגעתי לספר שלו במהלך הלימודים. הגילוי היה מרגש באותה רמה כמו כשאתה מגלה תקליט שלא הכרת ומאוד מדבר אליך. ההתרגשות הייתה מגילוי צלם שחשתי קרבה אידיאולוגית ותפיסתית באופן היחס שלו לנושא המצולם ואופן הניסוח שלו לכדי תמונה.
יגאל: זה מזכיר לי את הפוסט של ורדי כהנא בנושא דימויים אחים - איך צילום אחד מהדהד בצילום אחר, גם אם הוא נעשה בצורה לא מודעת.
גסטון: לסיום, כדי לחדד את נושא הערעור על קבלת ההחלטות המקורית, אני מביא כאן לדוגמה קונטקט מנגטיב שחור לבן. כשאני מתחיל עבודה בהרבה מאוד מהפעמים אני מצלם גם בסרט ש/ל וגם בסרט צבעוני. תוך כדי התגבשות העבודה אני מקבל החלטה עם איזה מהשניים להמשיך או עם שניהם. כחלק ממערך המחשבות עכשוויות על הפרויקט ועל החלטות שקיבלתי בזמנו, אני מוצא חשיבות לנכון לשנות מאותה החלטה שקיבלתי ד'אז.
תודה.
לאתר של גסטון צבי איצקוביץ: https://www.gastonickowicz.com/
אהבתם את הפוסט - שתפו